חוקר ומבקר ספרות, עורך ומתרגם
נולד בחורז'ל, פולין. התחנך חינוך מסורתי, ובהיותו כבן עשרים וחמש עבר לוורשה, שם היה שותף לפעילותו הספרותית של דוד פרישמן, בין השאר כעורך בהוצאת מרכז. מאוחר יותר עשה שנה במחיצתו של מ"י ברדיצ'בסקי, וממנו ספג את השפעותיהם של ניטשה ושופנהאואר. יחסיו הקרובים עם ברדיצ'בסקי ופרישמן הותירו תווי היכר ברורים בהמשך עבודתו כמבקר והיסטוריון ספרותי. נאמן לאגף ה"ורשאי" של תקופת התחייה, נטה להעדיף את הרכיבים האסתטיים והוויטליסטיים של תהליך תחיית האומה, תוך שהוא מפחית בערכם של האלמנטים הרציונליים והאידיאולוגיים, שהודגשו בהגותם של אחד העם או יוסף קלוזנר, מנהיגי האגף ה"אודסאי" של ספרות התחייה.
עמדה זו באה לידי ביטוי מובהק בספרו המפורסם ביותר, "תולדות הספרות העברית החדשה", שהחל לראות אור ב-1927, עם עלייתו לארץ ישראל. בספר זה הוא טוען כי את תחילתה של הספרות העברית החדשה יש לקבוע באיטליה של תחילת המאה השמונה-עשרה, ולא בברלין של סוף המאה השמונה-עשרה, כפי שגרסו מבקרים אחרים. כפי שציין דן מירון (2010), פולמוס זה חורג בחשיבותו מדקדוקי עניות אקדמיים, ולמעשה הוא נסב על הגדרתה של המודרניות היהודית. לחובר חזר והדגיש בכתביו את האלמנטים הקבליים בכתיבתו של רמח"ל, ובהעמידו אותו כפותח התקופה המודרנית של הספרות העברית, טען במובלע כי המודרניות היהודית היא המשך ישיר של העולם היהודי הדתי.
באמצעות דמותו של רמח"ל מטעים לחובר גם כי האלמנטים המשיחיים והדתיים לא פסו מן הספרות העברית, וכי כתיבת ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה מחויבת להידרש גם אליהם, ולא רק לאלמנטים ה"חילוניים" (כ"דבר"י יוסף קלוזנר) או ה"ארציים" (כ"דבר"י ח"נ שפירא) של הספרות. עמדתו זו משפיעה גם על טעמו הספרותי. הוא העדיף את הכתיבה ה"הגותית" ה"רומנטית" וה"לירית" של כותבים כמו רמח"ל, שלמה פפנהיים, יוסף האפרתי, שלום הכהן ואברהם מאפו על פני השכלתנות הקלאסיציסטית של דמויות כנ"ה וייזל, יצחק סטנוב או אד"ם הכהן.
מסותיו המחקריות המובהקות עוסקות בדמויות המרכזיות של הספרות וההגות העברית החדשה. מסות אלה, שכונסו בכרכים רבים לפני ואחרי מותו (למשל, "על גבול הישן והחדש", 1953), מצטיינות בקפדנות פילולוגית, וחלקן מהוות אבני דרך עקרוניות במחקר הפילוסופי והתיאולוגי של דמויות כמו רמח"ל, שלמה מימון ורנ"ק. ואולם אין לפקפק גם בערכן של אותן מסות, שבהן הוא נוטה לעתים לנימה אימפרסיוניסטית. הכרכים "שירה ומחשבה" (1951), ובעיקר "ראשונים ואחרונים" (מהדורה שנייה, 1966), מכילים שורה ארוכה של הערכות ופרשנויות רבות-ערך, הנוגעות בצמתים מרכזיים של הספרות העברית החדשה. במסותיו האסתטיות-ספרותיות על כותבים כמו מנדלסון, ביאליק, טשרניחובסקי, מאפו, גנסין וברנר מדגיש לחובר תכופות את חלקה של הספרות העברית בהפחת רוח אסתטית בנפש היהודית המודרנית. כך למשל טען לגבי הפילוסוף משה מנדלסון, כי "מה שנתן איש ההרמוניה והיופי הזה לנו היא הרגשת היפה והשאיפה אליו" (ההדגשה במקור). מנדלסון חשוב לספרות העברית פחות בגלל התוכן הפוליטי של ספרו "ירושלים", והרבה יותר בגלל פרויקט ביאור המקרא, שבאמצעותו השיג את "הדגשת היפה, הנעלה, והנטייה אל המליצה התנ"כית". נאמן לעמדתו של פרישמן, טוען לחובר כי נקודות הבלטה חדשות אלה, "הן הן שעשו פרי במחננו העברי, הן הן שהולידו והצמיחו את הרגשת היופי החדשה שלנו".
בנוגע לשאול טשרניחובסקי הראה לחובר כי למרות פגמים אסתטיים מסוימים, שירתו היא ביטוי ל"חפץ של הכוח" (הוא ה"רצון לעוצמה" הניטשיאני). בשירתו אנו מוצאים את "הציווי המוחלט של נביא החיים", ההופך על ראשו את הציווי המוסרי של קאנט, מתכחש לחומרתן של החובות ומתמסר לתביעותיה של הנפש החיונית. גם פרשנותו לכתביו של מאפו מדגישה את חשיבותו של היופי ואת עדיפותו של היפה על האמיתי, ולחובר היה מהראשונים שעסקו באופן מעמיק בתיאוריה הספרותית המורכבת שעלתה מכתביו הספרותיים וממכתביו של מאפו. לטענתו, אין לחפש את עיקר הישגיו של מאפו בפובליציסטיקה המוטמעת ברומן "עיט צבוע", אלא דווקא ביופי, בחיזיון האסתטי ובעונג החושני הנחגגים ברומן "אהבת ציון", שבלעדיהם "הטוב והתושייה" לא יוכלו למצוא את מקומם בעולם.

פיכמן, יעקב. "לדמותו של לחובר: זכרונות וקווי דמות". "דבר". 28.2.1947. 4; סדן, דב. "אישי הסופר". "אבני גדר: על סופרים וספרים". רמת גן: מסדה. 1970. 203-208;
Miron, dan. From Continuity to Contiguity. Stanford: Stanford University Press. 2010. 23-24, 212-216.

אמיר בנבג'י