משורר, מתרגם ועורך
נולד בתל אביב ונקרא ירוחם ריימונד על שם ריימונד פואנקרה, ראש ממשלת צרפת, שהוריו כיבדו. אביו, ישעיהו לוריא, הוא משושלת האר"י הקדוש. למד בבית הספר היסודי של כי"ח בנווה צדק ובמכינה של האוניברסיטה האמריקנית בביירות, לבנון (1931) והשלים את לימודיו בקולג' סנט ג'וזף ביפו. בשנות לימודים אלה רכש בקיאות ושליטה מלאות בלשון הצרפתית.
ב-1932, עם סיום לימודיו, החל לעבוד בפקידות, תחילה בקונסוליה הבולגרית ואחר כך בבנק ובמשרד לביקורת המזון של ממשלת המנדט. ב-1945 גויס כצנזור בלשכת הצנזורה הצבאית הבריטית, ועם גיוסו לצה"ל (1948) שירת בצנזורה הצבאית עד 1950, והמשיך לשרת כצנזור צבאי שנים רבות במילואים. היה עורך ב"קול ישראל" וערך את ביטאון הרדיו. עבד כמזכיר מערכת הוצאת דביר (1951-1957), ומ-1957 עד מותו היה מזכיר מערכת עם עובד.
את שיריו הראשונים פירסם ב-1933 בכתב העת "גזית" בעריכת גבריאל טלפיר וב"גליונות" של יצחק למדן. תירגם מצרפתית את שיריו של פרנסיס ז'ם, ואף כתב עליו שיר משלו. תרגומי ז'ם שלו עדיין לא כונסו. היה נשוי לעיתונאית "מעריב" תקוה וינשטוק.
ספר שיריו הראשון, "ענבר", יצא לאור ב-1950 (תרשיש), אך לא זכה כמעט להדים, והוא חדל מכינוס שירתו למשך עשרים וחמש שנים. רק ב-1975 ראה אור "משנה אהבה, שירים חדשים גם ישנים". כעורך היה מחמיר, קפדן וידען גדול. כל שנותיו עסק גם בתרגום. תרגומי השירה שלו נדפסו בכתבי עת, ובין השאר תירגם מיצירות ויליאם סרויאן, גי דה מופסאן, רוברט לואיס סטיבנסון, מארי מדלן דה להפייט ואחרים. בעיזבונו נותרו תרגומי כמה חלקים של "בעקבות הזמן האבוד" מאת פרוסט, שלא יצאו לאור.
לאחר מותו יצא לאור קובץ השירים שהגיש להוצאת דביר בעת מחלתו, אך לא זכה לראותו בדפוס, "ימים יש חסד בם" (1977). הוצאת עם עובד והמשפחה קבעו פרס ספרותי על שמו לביכורי שירה. בין זוכי הפרס: חזי לסקלי, עמירה הס, תמיר גרינברג ואחרים.

אלימלך, משה גיורא. "מקרא בשירי ירוחם לוריא". "מאזניים" מ"ג (2). 1976. 107-103; ציפר, בני. "הֲמִי פעמונים". "הארץ" תרבות וספרות. 8.10.2008.

אלישע פורת