סופר ואספן ספרים
נולד בתל אביב ולמד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. ב-1993 הקים את "ספר זכרונות", שירות ייחודי לאיתור ספרים. כמו בלש, מתחקה לוי לפי רמזי זיכרון של המחפשים אחר ספר ילדות אהוב, ולאחר זיהוי שמו הוא תר אחר עותק עבורם. ב-2000 הוציא לאור את הספר "מיומנו של מאתר ספרים". כמאתר ספרים לוי הוא משתתף קבוע בתוכנית הרדיו של ירון אנוש קול שישי. הוא גם הבעלים של "חנות הספרים של איתמר" בזכרון יעקב ובאינטרנט. האתר מפיץ דף מידע לחבריו ובו אוצרות ידע לאוהבי הספר.
סיפורו הראשון, "ולא רק באך", הופיע בכתב העת "פרוזה" ב-1978. כתב תסכיתים לרדיו, בהם "841 נוסע צפונה צפונה" (שעובד לספר, אך לא פורסם). ספרו הראשון, "זליג מיינץ וגעגועיו אל המוות", יצא לאור בספרית פועלים ב-1985 ותורגם לצרפתית ב-1989. זהו ספר שהקדים את זמנו במוקדיו התמטיים: היסטוריה פנטסמגורית של עם ישראל, טרנסג'נדריות, תיאור האפקטים הקטסטרופליים של הטראומות המרכזיות של המאה העשרים על נפש היחיד ונפש האומה, ועוד. זהו ספר חלוצי גם בסגנונו: החזרתי-כפייתי, פיגורטיבי-היפרבולי, גדוש קטלוגים ותיאורים גדושי אלימות – המשמשים כולם בבואה משכנעת לעידן הפוסט-מודרני. ארבעת ספרי ה"פרוזה" הבאים שלו ראו אור בהוצאת כתר בעריכתו של יגאל שוורץ. הוצאת כתר (בעיקר בסדרת "צד התפר") העניקה במה ל"פרוזה" ניסיונית ופירסמה את כתביהם הראשונים של סופרים כיואל הופמן, אברהם הפנר, חנה בת שחר ואמנון נבות. לצד סופרים אלה ביסס לוי את מעמדו כסופר בעל קול ייחודי.
ספרו השני, "כפות רגליה הענוגות של המאדאם" (1988), מגולל מעשייה סוריאליסטית פנטסטית, פיתוח של הדגם שהסתמן כבר בספרו הראשון. בספרו הבא, "אגדת האגמים העצובים" (1989), יוצא גיבור הספר, אמנון, במסע בעקבות עברו של אביו, יוחנן גרינברג, המתגלה כקצין אס-אס אכזרי בשם יואכים קרון. בגיליון הראשון של כתב העת "אפס שתיים" מתקיים ויכוח בין אבנר הולצמן ליגאל שוורץ על ההרשאה המוסרית לעיסוק באופן הזה בחומרי השואה. היצירה עוכרת שלווה ומתריסה נגד ייצוגי שואה מקובלים בספרות קנונית ישראלית.
ספרו "אותיות השמש אותיות הירח" (1991) עוסק באינתיפאדה הראשונה, והוא כתוב בעברית המתערבבת בערבית. הטקסט, העשוי מארג דו-לשוני של כתיבה ותרגום, מחולק לפרקים, שכל אחד מהם מוקדש לאחת מאותיות האלף-בית הערבי. הוא זכה לתרגומים לאיטלקית (1993), לספרדית (1996), לגרמנית (1997) ולצרפתית (1997). ספרו "אטיודים למורגנה" (1996) הוא רצף טקסטואלי מתפרץ הנע בין הריאלי לפנטסטי בניסיון ללכוד את חווייתו הקדחתנית של נער מתבגר. כך כתב עליו אבנר הולצמן (2005): "אפשר לקרוא את '"אטיודים למורגנה"' כמצבור קטלוגי ענק, אמין להפליא, של חומרי ילדות עירונית ישראלית בשנות השישים. הכל יש כאן: משחקים אופייניים, ספרי ילדים פופולריים, הווי של בית ספר ושל שכונה ושל תנועת נוער, תוכניות רדיו, צעצועים, מכוניות, תרופות, חגים, סוגי מאכלים, סוגי סיגריות, סרטים, הצגות, בגדים, גיבורי תרבות, ספורטאים, דמויות ציבוריות, ואירועים חשובים ושוליים – באמת הכל בכל".
"אותיות השמש אותיות הירח" מתמקד בתודעתו הקורסת של ילד פלסטיני בתקופת האינתיפאדה. "אטיודים למורגנה" מתמקד בתודעתו המתערערת של ילד יהודי בתקופת מלחמת ששת הימים. לשני הספרים הללו היה אמור להצטרף – כספר שלישי בטרילוגיה – רומן שבמוקדו תודעתו של ילד נוצרי במאה הראשונה לספירה הנוצרית. ספר זה לא נשלם, ולוי חדל לפרסם "פרוזה" לתקופה של כשני עשורים – אולי משום שלא זכה להתקבלות הולמת. לדבריו, הוא הקדיש את מרצו וזמנו לעולם איתור הספרים.
בספרו רעידת האדמה של הוגו (2016) מופיע לוי עצמו כמחזאי שכותב על ניצול שואה בשם הוגו שמתפרנס ממכירת אוצרות עתיקים. ספרו האחרון עד כה "עד שנולדתי" (2019) הוא רומן ביוגרפי משפחתי לא שגרתי, שמספר על שתי משפחות – אחת מתורכיה והשנייה מפולין שסיפורן נכרך זו בזו. ספר זה היה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר באותה שנה
הפואטיקה האספנית-קטלוגית של לוי מונעת מתשוקה ארכיונית. למרות ספריו הצנומים, רוחשת בהם איזו תאווה לכוללות-כול. במובן מסוים, אלה ספרים של ספרן-ארכיבר: מי שאוסף, מקטלג ומשמר. היעשותו למאתר ספרים אבודים היא "הגשמה" – או לפחות העתקה למישור המציאות – של העיקרון הפואטי היסודי הזה, של אותה מוטיבציה אספנית-ארכיברית.

הולצמן, אבנר. "חציית גבול". "אפס שתיים" 1. 1992. 119־120; —. "נפש ילד קודחת". "מפת דרכים: ספרות עברית כיום". תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה. 2005. 162-164; שוורץ, יגאל. "משימה מוסרית בהחלט". "אפס שתיים" 1. 1992. 121־125;
Abramovich, Dvir. "Testing the limits of Holocaust representation in modern Israeli literature". Australian journal of Jewish studies 23. 2009. 5-16.

תמי ישראלי