משוררת
גדלה בראשון לציון. בשנות התשעים למדה יחסים בינלאומיים, ספרות עברית, ספרות השוואתית ותיאטרון בכמה אוניברסיטאות, וכן החלה ללמוד קולנוע בבית הספר ע"ש סם שפיגל בירושלים, אך לא סיימה את לימודיה באף אחד מתחומים אלה. ב-2000 סיימה את התואר הראשון במחלקת הקולנוע והתקשורת של הנטר קולג', ניו יורק.
שירה הראשון, "אתה שומע", פורסם בכתב העת "הליקון" ב-1994. לאחר מכן פורסמו שיריה בכתבי עת ובמוספי ספרות. כמו כן השתתפה בפסטיבלי שירה כגון "שער", פסטיבל המשוררים הבינלאומי ביפו (2006) ופסטיבל המשוררים במטולה (2008).
ספר שיריה הראשון, "אנה מסתובבת לאט", ראה אור ב-2007 בהוצאת אחוזת בית. כתיבתה ישירה, חשופה ומאופיינת בפיכחון אמיץ, למשל: "אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַיְּלָדִים שֶׁלִֹא יִהְיוּ לִי…/ …בַּלֵּילוֹת שֶׁל/ הַיְּלָדִים אֵין אוֹר, הֵם לֵילוֹת מִתְגַּעְגְּעִים" ("אני מתגעגעת"). רבים מהשירים כתובים בלשון פרוזאית, כמעט ללא סימני פיסוק ובדחיסוּת המותירה גם את הקוראים ללא מרווח נשימה, כאילו הם חווים על בשרם את רצף הטלטלות שעוברת הדוברת. כך בשיר "לקסיקון הפריון": "אֲנִי סוֹפֶרֶת אֶת הַיָּמִים עַד שֶׁיִּתְרַחֵשׁ הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל וְאָז/ יוֹם כֵּן יוֹם לֹא, אֲנִי נִפְתַּחַת לִכְדֵי מַעֲשִׂים וְהַשָּׁעוֹת שׂוֹרְטוֹת בִּי זְמַנָּן/ אֲנִי מְחַכָּה וּבֵינְתַיִם מִתְלַבֶּשֶׁת, מִתְפַּשֶּׁטֶת, פּוׂעֶרֶת. נִכְנֶסֶת וְיוׂצֵאת. פָּנַי/ עֲגֻלּוׂת וְהַיֶּלֶד סָגוּר וְחָתוּם בַּמְּגֵרוׂת הַתַּחְתּוֹנוֹת, וּבָעֶלְיוֹנוֹת עוֹד שָׁנָה/ עָבְרָה, בְּקָרוֹב אֶהְיֶה בַּת שְׁלוֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ".
לוין שואלת "מִי זָרַק אוֹתָנוּ כָּךְ/ בִּלְתִּי גְּמוּרִים/ אֶל תּוֹךְ מִדּוֹת בְּגָדֵינוּ?" ("היום נמלא חשכות"), ואכן הקיום הנחווה בשירתה הוא שביר וארעי כשל תינוק הנזרק לעולם טרם זמנו וקיומו עלול להתנפץ בכל רגע: "פֶּלֶא הוּא שֶׁעֲדַיִן לֹא מַתִּי", היא כותבת בשיר "פלא", ובהמשך: "פֶּלֶא הוּא שֶׁאֲנִי עֲדַיִן חַיָּה". או בשיר אחר ("צוואה"): "אִם אָמוּת הַיּוֹם". אימת הקיום הבסיסית מסתתרת גם מאחורי הדימויים הילדיים והתמימים למראה: "מַמְתַּקִּים הַלּוֹחֲכִים לְשׁוֹנוֹתֵינוּ הַקּוֹסְמוֹת" (ב"מכתב לאהובה אחת"). ב"שירי היומולדת", המהווים חלק ניכר מהספר "אנה מסתובבת לאט", כמו נולדת הדוברת אל תוך יחד של שניים האוחזים זה בזה כניצולים בבועת קיום מבודדת מן העולם. אלא שגם אל הבועה הזאת, בעלת האיכויות המגינות לכאורה, חודרת אימה שאין מילוט מפניה: "פָּחַדְנוּ לָמוּת אֲבָל/ הַחַיִּים גַּם הֵם הִפְחִידוּ" ("שיר יומולדת" 2005, 5).
ספרה האחרון עד כה הארכיברית הוא ספר פרוזה המתאר באופן ביקורתי את הקיום בעולם הפוסט-מודרני ובמיוחד את סביבת העבודה.
זכתה בפרס שר התרבות למשוררים בראשית דרכם (2002), בפרס הראשון בתחרות "שירה על הדרך" של עיריית תל אביב (2006), בפרס שר המדע, התרבות והספורט לספר ביכורים (2008) בפרס אקו"ם (2012), בפרס אקו״ם ע״ש אהרון אשמן ליצירה שמוגש בעילום שם על ספרה הארכיברית (2014), במלגת פרד״ס של הספריה הלאומית (2018) ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ע״ש לוי אשכול ז״ל (2019).

עלון, קציעה. "הבדידות המצויה בלוז השפה הפרטית, הטקסית". "הארץ" ספרים. 12.3.2008. 8.

ליאור גרנות