משורר
נולד בתל אביב, גדל והתחנך בישראל ובארצות הברית. בעל תואר שלישי ברפואה ובפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. מנהל המרכז הקהילתי לבריאות הנפש תל אביב ע"ש בריל, ומרכז "חוסן" להתערבות בטראומה ואסון המוני ע"ש כהן-האריס. פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב בחוגים לפסיכיאטריה ולפילוסופיה. פרופסור קליני במכון לחקר הילד, אוניברסיטת ייל.
פרסומו הספרותי הראשון היה שירו "עשיו" ("מעריב" ספרות, 15.11.1996, 29), שכונס בספרו "נגדי תמיד" (עם עובד, 2001). הנושאים המרכזיים בשירתו הם השסעים בחברה הישראלית, הסכסוך הישראלי-ערבי וזכר השואה, תוך התמקדות במוטיב העקדה ובטראומה בהיבט האישי והלאומי. בנוסף עוסקים שיריו בקשר בין האדם לאלוהיו, זוגיות וארס-פואטיקה. רוב שיריו עוסקים בתרבות בכלל ובתרבות פוליטית בפרט, ועושים זאת מעמדה כפולה: אמפתית ופילוסופית-ביקורתית. ההתייחסויות לאקטואליה מצויות בין השאר מחוץ למסגרת השיר, לעתים במוטו, כאזכור מאורע או כציטוט מהעיתונות.
שירתו מקיימת דיאלוג בין-טקסטואלי אינטנסיבי עם המקורות היהודיים, המניב לעתים מדרש או פיוט אקטואלי. בספרו "אותות" (2007) מתקיים דיאלוג עם הקוראן ועם שירת ימי הביניים הסוּפית. בפרולוג, הכתוב בפרוזה שירית, ובאפילוג לספר זה, הוא מיצר על שירת קהילות הטירוף הרוחני, כלשונו, המצויה בישראל ובמדינות ערב. פואטיקה זו הוא מזהה כמשוקעת במשנת הרב קוק מזה, ובתורה הסוּפית מזה. השירים בקובץ זה נוגעים בכאב שבמציאות הישראלית ומבקשים, בין השאר, לכונן דיאלוג בין תודעתם של מתנחלים משיחיים, קיצונים חילונים ומחבלים מתאבדים. כך מסתיים השיר "השטן ופרעה", הממלל את תודעת האחרונים: "בֻּתַּרְתִּי. רַגְלַי וְיָדַי קֻטְּעוּ./ הַכֵּר: חָדַלְתִּי מִשְּׁאֹל./ אֵיךְ אֶשְׁאַל אֲבָנִים עִלְּגוֹת/ אוֹדוֹת הַדֶּרֶךְ?/ אֲנִי הָעֲקֵבוֹת" ("אותות", 2007).
שירתו מאופיינת בגודש ובדחיסה של ממדים קוגניטיביים, רגשיים ותחושתיים, כדי ללכוד מציאות רב-ממדית המאוימת בפירוק. הוא מציג באופן פרודי את הפוסט-מודרניזם, שנתפש על ידו כאלים ומסוכן. כך נפתח השיר "פוסט-": "הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אֶת צִוְחוֹת הַגִּיל/ וְגֹדֶשׁ הַצְּבָעִים וְזָוִיּוֹת הַמַּבָּט/ הַמְרַצֵּד וּמוֹדְעוֹת הָאֵבֶל עַל מוֹת/ הַמְחַבֵּר?" ("קֵרוּב ראשון", 2001); והשיר "אודה לפילוסופיה פוסט-מודרנית" נפתח כך: "יֵשׁ בָּךְ כֹּחַ. בְּכוֹחֵךְ/ הָפַכְתְּ אֶת הַפִיזִיקָה פּוֹאֶטִית./ הֵפַרְתְּ בְּרִיתֵךְ עִם הַמְּצִיאוּת./ מָחַקְתְּ אֶת הָאוֹר הַקָּבוּעַ בַּמִּשְׁוָאָה/ (שֶׁל אַיְנְשְׁטֵין) וְשָׂחַקְתְּ: 'הַכֹּל יַחֲסִי"' ("אותות", 2007).
שירתו כתובה בסולם נבואי ואפוקליפטי, והיא בדרך כלל אניגמטית וכוללת רצפים פיגורטיביים המעוצבים במבנים חופשיים, התובעים עיבוד של מקורות מגוונים, לעתים מתחומי ידע שונים. השיר המניפסטי "אני יכול לכתוב שירה", הראשון ב"נגדי תמיד", מצהיר באופן אליטיסטי על פואטיקה תובענית: "אֲנִי יָכוֹל לִכְתֹּב שִׁירָה, כָּךְ/ שֶׁכָּל אֶחָד יָבִין […]/ אֲנִי יָכוֹל גַּם לִכְתֹּב, כָּךְ שֶׁיַּבִּיט/ בְּפָנֶיהָ וְלֹא יַכִּיר". אולם סיום השיר מערער על יומרת המפעל כולו: כמיהתו של לאור לממשות רוחנית החבויה ברובדי עומק של השפה העברית, נפגמת על ידי הטלת הספק באפשרות הינתנותה לו במסגרת ההוויה הישראלית העכשווית: "חִזְרִי לִמְקוֹמֵךְ (זָר לֹא יָבִין)/ – הָיִינוּ בּוֹ יַחַד./ אוּלַי". המחבר מסייע להתמודדות האנליטית והאינטלקטואלית המורכבת על ידי שילוב הערות שוליים לצד הטקסט השירי, בסופו ובסוף הספר. ההערות אינן רק ביאורים, אלא אף משמשות לעיבוד רובדי עומק תרבותיים כדי לאפשר דיאלוג ביקורתי איתם.

בידרמן, שלמה. "ברחוב הגדול של ונזה". "מקור ראשון" לשבת. 21.12.2007. 10־11; לויתן, עמוס. "חכם משיריו ומקוראיו". "עתון 77" 257. 2001. 36־37; עלון, קציעה. "להצמיד מחדש את מי שרחקו זה מזה במשך השנים". "הארץ" ספרים. 9.1.2008. 54.

גלעד מאירי