משורר, מתרגם ועורך
נולד בניו יורק למשפחה דוברת עברית, וכילד שהה עם הוריו בשנים 1931-1934 בתל אביב. אביו היה רב. למד בבית המדרש למורים וב"ישיבה יו"ניב"רסיטי" בניו יורק. בשנים 1946-1947 הדריך בצרפת ילדים ניצולי שואה, חוויה שעליה ביסס כעבור כמה שנים את ספר שיריו "אין פרחים שחורים" (1953). ב-1947 הגיע לישראל, היה פעיל ב"הגנה" ובפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות. לאחר שחרורו למד ספרות באו"ניב"רסיטה העברית בירושלים. רוב שנותיו התגורר בירושלים. היה נשוי שלוש פעמים (לשושנה היימן, לתמרה ריקמן וללילך פלד-צ'רני), ולו שלושה בנים.
החל לפרסם שירים עוד בהיותו בארצות הברית, אך ספרו הראשון, "מום וחלום", ראה אור בישראל (מחברות לספרות, 1951). מאז, ובעיקר אחרי פרסום הקובץ "הים האחרון" (1958), החל סגנונו השירי להתפתח ולהתגבש. פירסם שבעה-עשר ספרי שירה, ובהם: "שלג בירושלים" (1956); "נחש הנחושת" (1961); "האוניקורן מסתכל במראה" (1970); "דבר אחר" (1970); "התנצלות המחבר" (1974); "ליד אבן הטועים" (1981); "חצי תאוותי" (1984); "אחר היא לי" (1985); "שירים מן העזובה" (1988); "אמת וחובה" (1993).
שירתו מורכבת ורבת-פנים. זו שירה מודרניסטית מובהקת, אך בה בעת נוטה אל הקלאסיציסטי: בסגנון, במבנה ובעמדה הפואטית. לצד שירים ליריים נטולי חרוז או משקל מופיעים סונטות, ססטינות ושירים בעלי צורה וריתמוס מוקפדים. כפל הפנים ניכר גם בדמות הדובר בשירים: שכלתני, חסכן, מאופק, מפוכח, שנון ואירוני, שהפואטיקה שלו היא כעין משחק תמידי של הסוואות ותחבולות הסתרה. עם זאת, בשירים רבים הוא מתגלה כדובר "מפולש" וחשוף, שחרדותיו ותשוקותיו גלויות וקיומו נובע ממגע נטול חציצה בינו לבין נמענים שונים, ובעיקר בינו לבין ישות נשית, או נשים. המתח הזה עולה בין השאר משירי האהבה שלו, שהם חלק הארי של שירתו.
המצבים המתוארים בשירים הם לא אחת כפולי פנים: לצד תיעוד חד ומדויק של התבוננות בפרטי מציאות קונקרטיים, דומות כמה מ"סצנות היסוד" בשירים דווקא לחלום או לסיוט, שחוקיותו הריאליסטית משובשת. לעתים מובלע בהן גם פן רליגיוזי. תיאורי המעבר בין לילה ליום והפער בין חיים למוות – מצבים חוזרים בשירתו – מגלמים אף הם את הפן הזה.
גם לשונו נעה בין הגלוי לסמוי: מתחת לפני השטח של העברית המודרנית נגלית תנועה מורכבת ועשירה בין משלבי לשון, כמו גם אלוזיות רבות למקרא, לתלמוד, לקבלה וללשון התפילה, המשתלבות ברמיזות לשירה המערבית. זוהי שירה – כפי שכתב הוא עצמו בהצהרה ארס-פואטית אופיינית – של מי ש"עֵר לְכָל הַנְּטִיּוֹת: זוֹכֵר,/ אֵין לְךָ מִלָּה שֶׁאֵין לָהּ שָׁעָה,/ עָבָר מְפֻקְפָּק,/ עָתִיד מִתְהַפֵּךְ" ("מוֶת וחיים", מתוך "אל ארץ אחרת").
סיווגו של כרמי בהיסטוריוגרפיה של השירה העברית בעייתי. על פי גילו ומועד הפרסום של שיריו הראשונים, שכמה מהם פורסמו באנתולוגיה "דור בארץ" (1959), הוא שייך לדור הפלמ"ח. עם זאת, מצד הפואטיקה שלו והזיקות המגוונות של שירתו לשירה המודרנית האנגלו-סקסית, הוא קרוב יותר למשוררי דור המדינה. גם הנושאים שבהם הוא עוסק והאופן שבו הוא מתייחס בשירתו להקשר הלאומי והחברתי, מתוך רצון "[…] לוֹמַר הַכֹּל מֵחָדָשׁ/ בְּיָחִיד וּבְהֹוֶה" ("שִעור לדֻגמה", מתוך "דבר אחר"), קרובים יותר לפואטיקה המוצהרת של בני דור המדינה. ייתכן שנכון יותר לטעון כי שירת כרמי, כמו שירתם של המשוררים דן פגיס וטוביה ריבנר, נותרה במידה רבה מחוץ למערכת הסיווגים הדורית המקובלת.
כרמי היה גם מתרגם פורה. כישרונו הספרותי, העברית העשירה והמדויקת שלו, רוחב ידיעותיו ובקיאותו הרבה בתרבות המערבית השתקפו היטב באיכות מלאכת התרגום שלו, שהוקדשה בעיקר לתיאטרון. בין השאר תירגם כמה ממחזותיו הידועים של שקספיר: "חלום ליל קיץ" (1964); "מידה כנגד מידה" (1979); "המלט" (1981); "מהומה רבה על לא דבר" (1983); "אותלו" (1991), וכן מחזות כמו "אדון פונטילה ומאטי משרתו" מאת ברכט (1962); "אנטיגונה" מאת סופוקלס (1970); "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופרד (1990) ואחרים. כמו כן תירגם קובץ משיריו של המשורר הטורקי נזים חיכמת, "מבחר שירים" (1955).
תירגם וערך את האנתולוגיה The Penguin Book of Hebrew Verse (1965) – אנתולוגיה דו-לשונית חשובה ויחידה מסוגה, הכוללת מבחר מהשירה העברית, החל במקרא ועד שנות השבעים של המאה העשרים. הוא היה שותף בעריכת הקובץ The Modern Hebrew Poem Itself (1981), מבחר תרגומים לאנגלית מהשירה העברית המודרנית.
כרמי גם ערך כתבי עת וספרים. כבר בניו יורק היה עורכו של כתב העת "ניב" (1946-1945). בארץ היה ממייסדיו ומעורכיו של השבועון הספרותי "משא" (1954-1951) ובין עורכי המגזין לילדים "אורות קטנים" (1956-1955). בשנים 1957-1961 עבד, לצדה של לאה גולדברג, כעורך המדור לספרות ילדים בספרית פועלים, וב-1971-1963 מילא אותו תפקיד בהוצאת עם עובד. הוא כתב את "שמוליקיפוד" (1955), אחד מספרי הילדים המשובחים והמצליחים ביותר שיצאו לאור בישראל, שעליו חתם בשם "כוש" (צירוף שמותיהם של כרמי ושוש היימן, שאיירה את הספר).
כרמי היה משורר ידוע ומרצה רב-קסם. הוא כיהן כפרופסור אורח באו"ניב"רסיטאות רבות בארץ ובעולם. כמו כן שימש כחבר-יועץ של האקדמיה ללשון עברית. שיריו תורגמו לכמה שפות, והוא קיבל פרסים ומענקים בארץ ובחו"ל. בהם: פרס שלונסקי (1958), פרס ברנר (1972), פרס ביאליק (1990) ופרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1973).
בקיץ 1994 פורסם בכתב העת "חדרים" 11 מחזור השירים האחרון של כרמי, "שירים והדמיות בעל-כורחי". זהו מחזור מצמרר ורב-עוצמה, שבו חשף את התמודדותו עם מחלת הסרטן שבה חלה ושממנה לא החלים. בנובמבר 1994, ממש לאחר שסיים את ההגהות לספר "ט. כרמי – מבחר" "1994-1951", שאותו ערך בעצמו, נפטר בירושלים. יצירתו העשירה והמורכבת עדיין מחכה לחוקריה.

גולדברג, לאה. ""הים האחרון"". "האומץ לחולין: בחינות וטעמים בספרותנו החדשה". ספרית פועלים. תל אביב. 1976. 208-209; הירשפלד, אריאל. "במארב ליד החלון (קריאה בשני שירים של ט. כרמי והרהור על שירתו)". "אפס שתיים" 1. 1992. 78-75; שיינפלד, אילן. "המשורר כבעל מסורת". "מאזניים" ס"ד (10-9). 1990. 18-22; שנברג, גליה. "הזיקות בין תרגומיו השקספיריים של ט' כרמי לשירתו המקורית". "צפון" ג'. 1995. 313-325;
Cohen, Josef (ed.). Voices of Israel: Essays on and Interviews with Yehuda Amichai, A.B. Yehoshua, T. Carmi, Aharon Appelfeld and Amos Oz. New York: University of New York. 1990. 81-91.

מעין הראל