סופרת ומחזאית
פנינה כספי נולדה בוורשה, נכדה לאדמו"ר מיבלונה. בשנת 1924 עלתה עם הוריה ואחיה ארצה. הוריה נמנו עם מייסדי המושב הדתי כפר חסידים. בשנת 1931 החלה ללמוד הוראה בסמינר המזרחי בירושלים, אך לא סיימה את הלימודים. עברה להתגורר בתל אביב, ועבדה שם בעבודות מזדמנות. נישאה ליקיר מנדלסון בשנת 1946, וילדה בן בשנת 1950.
בשנת 1948 נפל אחיה יעקב, ששירת במחלקת הל"ה – טרגדיה שצילקה את נפשה. ביומניה השוותה כספי בין האהבה העצומה של גיבור הרומן "האיש בלא תכונות" של רוברט מוסיל לאחותו ובין אהבתה שלה לאחיה. כמו כן תיארה ביומניה את הקושי לספר על אחיה המת ביצירתה, ואכן, רטישת הגוף של גיבור הסיפור "שונה" (1968) בלינץ' היא הרמיזה היחידה למות אחיה בכלל יצירותיה.
סיפוריה ומחזותיה ראו אור במגוון כתבי עת, מ-1938 עד 1995. סיפורה הראשון "ספק" פורסם ב-1933 (בהיותה בת 17) בביטאון "המעלה", וסיפורים אחרים ב"גזית", ב"דבר", ב"משמר", ב"מאזניים", ב"עתון 77" וב"עכשיו". בשנת 1980 יצא ספרה הראשון "שונה" בהוצאת יחדיו, ובו לקט סיפורים שחלקם פורסם בעבר בכתבי עת. הספר ראה אור בסיועם של גרשון שקד ועזה צבי ובעריכתם.
בשנת 1995, שנתיים לאחר מותה, ראו אור בהוצאת יחדיו עוד שני כרכים של יצירתה: "נשים" ו"הגשר", גם הם בעריכתם של שקד וצבי. כרכים אלה מכילים סיפורים ומחזות כגון "הנסיך בעל שש האצבעות" (פורסם לראשונה ב"עכשיו", 1977), "לאור ירח" (פורסם ב"יחדיו", 1980), "הרקדנית" (לא ראה אור קודם) ו"הגשר" – מחזה אוטוביוגרפי שכספי כתבה במשך עשור, ועזה צבי ליקטה את פרקיו ממחברות שונות.
בכרך "הגשר" פורסמו גם קטעי יומנים אישיים שלא נועדו לפרסום. בקטעים אלה מתארת כספי את רתיעתה מן הנורמות הקאנוניות הספרותיות בנות התקופה, ובייחוד מן הריאליזם המגויס לערכי הלאומיות הציונית. ביצירתה, לא מעט בהשפעתן של ז'ורז' סאנד ווירג'יניה וולף, הודפת כספי את עקרון הסיבתיות הנרטיבית, ומייצרת מסע דילוגים שאינו מטפל בסנסציה ובדרמטי, אלא באירועים מינוריים.
ניכר כי סגנון הכתיבה המוצע ביומנה מעוצב בכלל יצירתה, ובייחוד ב"אהבה ופחד" (שנת הכתיבה אינה ידועה, פורסם ב"נשים"), "צללים מלווים" (1938) ו"האחות נעמי" (1938). "צללים מלווים" נפתח בלידת תינוקת לאם דיכאונית שלא רצתה בה, עובר לתיאור יגונה של האם הנספג בתודעת הבת, קופץ אל עזיבת הבת אל העולם הגדול ומסתיים בהתאבדותה. הרצף הליניארי של הנרטיב הסיפורי מופרע פעם אחר פעם ונקטע באירועים שונים, והקפיצות החדות מן ההווה הסיפורי מאלצות את הקוראים והקוראות לשמור על ערנות בקריאה.
הנושאים המרכזיים הנידונים בסיפוריה חתרניים לתקופתם, כגון אינוס גבר את זוגתו ("האחות נעמי"; "צללים מלווים"), שליטת בעל באשתו ("אישה", 1946; "ספינה שטה", 1975), יחס משפיל כלפי עובדת מפעל שנבחרה לתפקיד ניהולי ("המנהלת צילה", 1943), רמיזות לאהבה אירוטית בין אישה לאישה ("האחות נעמי"), ויחסים הרסניים בין אם לבתה (אחד המשפטים הממחישים זאת מופיע ב"צללים מלווים": דיתה הבת כתבה ביומנה לאם "האת תשאלי, אמא? הריתיני בשנאה וילידתני ביגון עולם", עמ' 86). סביר להניח כי נושאים אלה הרחיקו את כספי מן הממסד הספרותי הגברי במהותו דאז, וכי מסיבה זו לא הוענקו לה פרסים.
יצירתה של כספי זכתה להתעניינות מחודשת שנתיים לאחר מותה, בצאת ספריה "נשים" ו"הגשר" לאור, ואף שבחוגים הספרותיים הייתה ההתעניינות מצומצמת בהיקפה, היא הותירה את חותמה: המבקרים תמהו על כך שהממסד הספרותי לא התייחס בעבר ליצירותיה של כספי, ושיבחו את כישוריה הספרותיים. גרשון שקד היה המבקר הראשון שבחן את יצירתה לעומק, יותר מ-60 שנה אחרי שסיפורה הראשון פורסם, וזיהה בכתיבתה השפעות של צ'כוב וקורטוב מהאבסורד של קפקא. פנינה שירב כתבה כי כספי העזה לעסוק בגלוי ביצריות נשית כבויה וחבויה.

מרגלית, דורין. "להתיך את תאוותי ל… מין דממה צלולה". "עתון 77" 197. 1996. 16; צבי, עזה. "על הגשר". "עתון 77". 163–164. 1993. 32–33; מוקד, גבריאל. "היקיצה משנת חורף – שונה מאת פנינה כספי". הארץ". 8.8.1980; שירב, פנינה. "כתיבה לא תמה – על כתיבתן של יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1998. 43–44.

רונית גז