סופר, חוקר ועורך
אביו, אמציה ברוך כהן, הקים את "בנימינה", אחת הגימנסיות הראשונות בארץ ישראל. אמו היתה אחותו של המשורר העברי הלל בבל, שפעל בארצות הברית. ספרו הראשון, "חילות ישראל ומלחמותיהם בעבר ובהווה" (י' שמעוני, 1957), ראה אור לפני יום הולדתו העשרים וזכה בפרס משרד הביטחון. בגיל זה כבר כתב רשימות ביקורת במוסף הספרות של עיתון "הבוקר" בעריכת ברוך קרוא, ואחר כך גם ב"דבר" וב"הארץ". שירת בצבא כעורך בהוצאת מערכות. בעל תואר ראשון ושני בספרות, בחינוך ובפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ניו יורק בספרות ובפסיכולוגיה (נושא עבודת הדוקטור: "ניתוח פסיכולוגי וספרותי של יצירת יוסף חיים ברנר"). היה מרצה במוסדות אקדמיים שונים בארץ ובחוץ לארץ. פעילותו האקדמית העיקרית היתה באוניברסיטת חיפה, שבה היה מרצה בחוג לחינוך, עמד בראשו ובראש בית הספר לחינוך והקים בה את המרכז לספרות ילדים. ייסד שם את לימודי הביבליותרפיה. ערך את כתב העת "עיונים בחינוך" והקים את כתב העת "מעגלי קריאה" לעיון בספרות ילדים ואת כתב העת "נפש" לפסיכולוגיה ולטיפול.
הוציא לאור ספרי מחקר בחינוך, ובהם על מרטין בובר (1976) ויאנוש קורצ'אק (1988). כתב ספרי עיון בנושאי ביבליותרפיה (1991), הומורתרפיה (1994), דמיון, פנטזיה וחלימה בהקיץ (1996) ועוד. ערך כמה אנתולוגיות: "ספר הציטטות הגדול" (1996) ו"ספר ההומור היהודי הגדול" (2004).
פירסם שמונה רומנים, ובהם: "מכתב לכתובת אבודה" (1979), רומן פסיכולוגי על רקע הכרך הניו-יורקי המתנכר, על אהבתם המיוסרת של גיבורים בודדים הרדופים זיכרונות של מוות וסיוטי טירוף, כאב, זרות וכמיהה לקשר אנושי; "קווים מקבילים וסכין" (1980), סיפורה של מושבת ביל"ויים שהפכה לעיר קשוחה וסיפורם של שני אחים שדרכיהם נפרדו והם שרויים בחיפוש מתמיד אחר ילדותם האבודה על רקע שינויים אורבניים, אהבות המהוות מקלט וחלומות שסכין הפיכחון נעוץ בהם; "רומן קרוע" (2004), חיים משולבים של אורי היוצר, דיתי שביתה נהרס והיא נאחזת בבדל חלום, אלתר הצופה במציאות מתוך ריחוק של חוכמת זקנים, מירי משוררת המ"דבר" ונוני הקטן הנאסף אל אגדת ילדות.
בתחום העיון והמחקר הספרותי כתב את "יצירתו הספרותית של יוסף חיים ברנר" (1972), שבו מוצגת הארה פנוראמית על כלל יצירתו של ברנר, תוך שימת דגש על ניתוחה הפסיכולוגי, על בחינתם של ההיבטים החברתיים והלאומיים, על הצגת הבעיות האמנותיות, המרקם הפנימי של הסיפורים וחוקיותם הספרותית. בנוסף, חיבר את "מילים על פי תהום: שירהתראפיה הלכה למעשה" (1996), ניתוח פסיכולוגי מקיף הכולל בחינה של אפשרויות הדו-שיח בין היצירה השירית לקורא וטיפוח ההאזנה העמוקה לשיר, שהיא בה בעת גם האזנה פנימית ל"אני" הנפתח לעצמו. בספר מובאים עשרות ניתוחים פסיכולוגיים וטיפוליים של שירה עברית בת זמננו. כמו כן חיבר את "פנים מכוערות במראה" (1985), העוסק בסטריאוטיפים של ערבים בספרות הילדים העברית.
זכה בפרסים רבים, ובהם: פרס המייסדים של אוניברסיטת ניו יורק (1972), פרס העיר ברמן, גרמניה, לספרות (1972), פרס לוי-גורפינקל לספרות מטעם ההסתדרות הכללית (1973), פרס למדן לספרות ילדים ונוער (1974) ופרס לוין קיפניס לחקר ספרות ילדים (1985).
ספרו האחרון עד כה הוא הספר מכתבי אהבה: יצר, יוצר ויצירה (2016).

בן עזר, אהוד. "הערבי בספרות הילדים והמציאות". "עתון 77" 73-72. 1986. 7; גלבוע, מנוחה. "בין קריאה לצפייה". "דבר" משא. 27.1.1989. 20; סומק, רוני. "טעם של דבש". "ידיעות אחרונות" ספרות. 9.8.1985. 19; עקרוני, אביב. "ואני פסימיסט, פסימיסט עד השורש". "על כפות המאזניים: מבחר מאמרים". תל אביב: עקד. 2007. 69-65; שלו, מאיר. "כתוב ב'מיקראות"'. "ידיעות אחרונות". 30.1.1987. ג'.

אביב עקרוני