משורר וסופר, מחזאי ובמאי תיאטרון
נולד בירושלים לאמו ציפורה לבית דיאמנט, ילידת צפת, דור שישי בארץ, ולאביו משה לבית פואה שעלה מטורקיה, נצר למשפחה מגולי ספרד שעסקה בהוצאת ספרים. האב שינה את שם המשפחה ליזרעאלי לאחר שהגיע לארץ כעולה בלתי לגאלי ב-1936. גדל עם שתי אחיותיו בבית שהקדיש זמן רב למוזיקה ולאמנות פלסטית. היה פעיל בתנועת הנוער "התנועה המאוחדת", ובתום לימודיו יצא עם חבריו לקיבוץ עין גב. התגייס לנח"ל, ובמסגרת שירותו ערך את ביטאון "התנועה המאוחדת" "שדמות". כמו כן ייסד את "שדמה", ביטאון התנועה לגיל הצעיר.
ב-1958 עזב את הקיבוץ והחל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוגים לפילוסופיה כללית ולפילוסופיה יהודית וקבלה. לאחר שנת לימודים יצא לאנגליה ללמוד תיאטרון. התקבל לאקדמיה המלכותית לדרמה בלונדון, השתלם בכל אמנויות הבמה וביים את ההצגות הראשונות שלו, "הכיסאות" של יונסקו ו"המשרתות" של ז'נה. לאחר שנה המשיך ללמוד תיאטרון לתואר ראשון במחלקה לדרמה של אוניברסיטת בריסטול, והיה התלמיד הזר היחיד בכיתתו. בעת לימודיו שם ביים הצגות סטודנטים שזכו לשבחים.
ב-1964, עם ההסמכה לתואר הראשון, שב ללונדון והיה עוזר במאי ב"רויאל קורט". ביים גם במנצ'סטר, אך לא הצליח לקבל רישיון עבודה. לאחר שבע שנים באנגליה המשיך לארצות הברית, להמשך לימודיו לתואר דוקטור באוניברסיטת קרנגי-מלון בפיטסבורג, פנסילבניה. שם פגש את תלמה גלמן, שהיתה לאשתו, ולימים גם ראש החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב. בפיטסבורג השלים את עבודת הדוקטור (1970), שנושאה "וכטנגוב מביים את "הדיבוק"".
יזרעאלי ניהל מפעל חיים בן יותר מארבעים שנה בתיאטרון העברי ובתיאטראות בחו"ל. הוא היה במאי, מנהל תיאטרון "הבימה" ותיאטרון "החאן", מורה למקצועות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה ע"ש סם שפיגל בירושלים, לימד בימוי ומשחק, עיצוב הבמה וחשיבה דרמטית. עבודתו זכתה לשבחים רבים ולפרסים בארץ ובחו"ל.
בגיל מבוגר יחסית פירסם את ספר שיריו הראשון, "מהנדס העיר" (הקיבוץ המאוחד, 2001). מאז פירסם עוד חמישה ספרי שירה ורומן אחד בשם "המשורר השביעי" (2008). בבסיס הרומן, שנכתב קודם כמחזה, עומד מיתוס החורבן והגאולה, והוא כעין אפוקליפסה מסתורית הניזונה מיסודות קבליים ומשיחיים. בסיפור המיסטי משמשים בערבוביה עובדות היסטוריות ודמיון פרוע, תשוקה ואובדן, גילוי עריות וגלגול נשמות, וגם מכונת דפוס עתיקה עשויה עץ זית.
מספריו הנוספים: "ניסוי הצופרים של המיגרנה: שירים" (2002); "המשורר ואשתו: שירים 2003-2002" (2003); "עירומים ביערות הזקן: שירים" (2004); "שירי הקיום של מרת זנגביל: שירים" (2006), מחזור שירים המתעד את מחלתה ומותה של אישה; "שירי הקיום של מר זנגביל: שירים" (2011).

הרצוג, עמרי. "המשורר ואשתו". "הארץ" תרבות וספרות. 23.1.2004. ה'4; נגיד, חיים. "בסימן הבשלות". "ידיעות אחרונות" ספרות. 1.3.2002. 27-26; סומק, רוני. "איש הזכוכית". "עתון 77" 356-355. יולי-אוגוסט 2011. 16; פלד, עודד. "בשלות השיר הבא באיחור". "מעריב" ספרות. 6.12.2002. 27.

אלישע פורת