סופר, מסאי ומחזאי
נולד בירושלים. מצד אביו, יעקב יהושע, הוא דור חמישי בארץ: בשליש הראשון של המאה התשע-עשרה באו אבות אבותיו מסלוניקי ומפראג והתיישבו בירושלים. אמו, מלכה רוזיליו, עלתה ארצה עם אביה ב-1932 מהעיר מוגדור, מרוקו. היא היתה בת עשירית מאחד-עשר ילדים לאב אלמן, שהחליט לעת זקנתו לעזוב את משפחתו ולעלות ארצה. הוא נפטר כארבע שנים אחרי עלייתו, כמה חודשים לפני שנכדו, אברהם, יצא לאוויר העולם ונקרא על שמו.
משפחתו היתה מסורתית 'בנוסח הספרדים'. אף שסבו, אבי אביו, היה אב בית דין לעדת הספרדים בירושלים, אביו התהלך בגילוי ראש ופקד את בית הכנסת רק בשבתות ובחגים. גם בנו לא נשלח לבית ספר דתי אלא לבית ספר חילוני מובהק: הגימנסיה העברית ברחביה.
היה פעיל בתנועת "הצופים", שימש מטעמה מדריך-שליח והתגייס לנח"ל. לקראת סוף שירותו הצבאי גויס לגדוד הצנחנים של הנח"ל, נטל חלק בפעולות התגמול וב-1956 השתתף במלחמת סיני. לאחר שהות קצרה בקיבוץ חצרים חזר לירושלים ולמד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1960 נשא לאישה את רבקה לבית קרני וב-1963 נסעו שניהם לפריז. רבקה השלימה שם את עבודת הדוקטור בפסיכולוגיה ויהושע היה מזכיר כללי של ההתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודים. בפריז נולדה בתם הבכורה סיון. ב-1967 שב יהושע עם משפחתו ארצה והתיישב בחיפה, שבה הוא מתגורר עד היום. בחיפה נולדו שני בניו, גדעון ב-1970 ונחום ב-1974.
באוניברסיטת חיפה עבד תחילה כדיקן הסטודנטים והיה מייסדה של המכינה הקדם-אקדמית, שקלטה מתנדבים וסטודנטים יהודים שהגיעו ארצה בעקבות מלחמת ששת הימים. עם הזמן נטש יהושע את פעילותו האדמיניסטרטיבית והחל ללמד בחוג ל"ספר"ות עברית והשוואתית. ב-1972 התמנה למרצה בכיר אמן ומקץ שנים קיבל תואר פרופסור. עבודת ההוראה ארוכת השנים הניבה פרשנויות מקוריות ליצירות של עגנון, של קפקא ואחרים, ומסות על ענייני ספרות ומוסר.
מאז מלחמת ששת הימים מתבטא יהושע בעניינים הקשורים לסכסוך הישראלי-ערבי. הוא ידוע כאיש שמאל מובהק החותר ליישוב הסכסוך על ידי ויתור על שטחים למען השלום. בכתיבה הפובליציסטית שלו הוא מנסה לרדת לשורשי הסכסוך בדרכים פסיכולוגיות, להבין את נפש האומה הישראלית ולבטא דעות לא שגרתיות על הזהות היהודית החמקמקה.
יצירתו הספרותית הענפה כוללת קובצי סיפורים, רומנים, מחזות, מסות פוליטיות ומסות ספרותיות. סיפוריו הראשונים התפרסמו ב"משא" וב"קשת". סיפורו הראשון, "מיתתו של הזקן מן הקומה הראשונה" (לימים "מות הזקן", 1957), שנכתב בקיבוץ חצרים חודשים אחדים לאחר שחרורו מהצבא בתום מלחמת סיני, משמש ציון דרך חשוב בספרות הישראלית. זהו סיפור סוריאליסטי רווי חידות וסמלים, סנונית ראשונה שבישרה את התנערותו של יהושע ובני דורו מהספרות האידיאולוגית הצלולה והנחושה של סופרי דור תש"ח. כתחליף לספרות "דור התקומה" אימצו להם סופרי "דור המדינה", ויהושע בראשם, את ש"י עגנון, ובייחוד את "ספר המעשים" שלו, את קפקא ואת קאמי כמודלים ספרותיים הראויים לחיקוי.
אחרי 'מות הזקן' המשיך יהושע לפרסם שורה של סיפורים, שהמוזרות, ההגזמה הקריקטוריסטית ואווירת האבסורד שולטות בהם. יצירות אלה קובצו בשני ספר"ם: הראשון, "מות הזקן" (הקיבוץ המאוחד, 1962), ובו שבעה סיפורים; והשני, "מול היערות" (1968), ובו ארבע נובלות. הסיפורים והנובלות זכו לעשרות אינטרפרטציות מרתקות, לעיבודים לקולנוע ולתיאטרון וריכזו – ועדיין מרכזים – תשומת לב רבה של האקדמיה מזה, ושל קהל קוראים רחב מזה. הסיפורים, שמתרחשים תחילה בניתוק מוחלט מזמן וממקום מזוהים וכמו מרחפים בחלל קיומי נטול שורשים, הלכו והתמקמו במציאות הישראלית, וזאת מבלי לאבד את אופיים האנושי-האוניברסלי. הנובלה "בתחילת קיץ 1970", שיצאה לאור כספר (1972), מסמנת כבר בשמה, שכל כולו ציון זמן מוגדר, ובתוכנה, עימות בין אב לבן על רקע מלחמת ההתשה – את המחויבות המיידית העמוקה שחש יהושע כלפי המציאות הישראלית המורכבת אחרי עידן המופשטוּת שאפיין את כתיבתו בראשיתה. גם הנובלה "בסיס-טילים 612" (1974) ממוקמת בזמן ובמקום קונקרטיים ועוסקת בנושא ישראלי מובהק. רוב היצירות הראשונות הקצרות של יהושע קובצו בקובץ "כל הסיפורים" (1993).
המעבר של יהושע מהנובלה אל הרומן היה הדרגתי. ארבעת הרומנים הראשונים שלו כתובים חטיבות-חטיבות, כשכל אחת מהן היא בבחינת נובלה העומדת בפני עצמה, ובה בעת היא חלק מהמלאות האפית ומהרצף הכרונולוגי של הרומן. "המאהב" (שוקן, 1977), הרומן הראשון, ו"גירושים מאוחרים" (1982), הרומן השני, כתובים בז'אנר הרשומון, כשכל אירוע מתואר מכמה נקודות תצפית. "מולכו" (1987) מחולק לחמש עונות שנה, ובכל עונה חוֹוה הגיבור חוויה רומנטית שונה עם אישה אחרת במרחב גיאוגרפי ואנושי חדש. "מר מאני" (1990) הוא רומן שיחות. בכל שיחה מתחלפים הדוברים, מתחלף בן משפחת מאני שעליו נסבה שיחתם, ומתחלף העידן שבו הדברים מתרחשים. נוסף לכך, נע רומן זה בסדר כרונולוגי הפוך, מההווה אל העבר. רק ב"השיבה מהודו" (1994), הרומן החמישי של יהושע, עובר חוט עלילה מרכזי אחד לכל אורכו.
הרומנים הראשונים, בגלל הטכניקה הניסיונית שלהם ובשל תוכנם השערורייתי, שהוא המשך טבעי לתוכן הסקנדליסטי של סיפוריו הראשונים (מוטיב העקדה, גילוי עריות, לא-מודע שמשתלט על פועלם של הגיבורים, בעיית זהות אישית וקולקטיבית), עוררו אצל חוקרים מתחומי ידע שונים (פסיכולוגיה, פילולוגיה, היסטוריה, וכמובן ספרות) רצון להתמודד עם המסרים של יצירתו המורכבת. "בכיוון הנגדי" (1995), קובץ של 33 מחקרים על הרומן "מר מאני", ובהם גם יהושע עצמו מפרש את יצירתו, ו"מבטים מצטלבים: עיונים ביצירת א"ב יהושע" (2010) הם דוגמאות מייצגות לעניין העצום שיצירתו הספרותית של סופר מרכזי זה עוררה.
"השיבה מהודו", הרומן שביסס את מעמדו של יהושע כנובליסט, עוסק בהתאהבות של רופא צעיר באישה מבוגרת, הנשואה בנישואים סימביוטיים לבעלה, במסע משותף של שלושתם להודו. המציאות הפוליטית והחברתית אינה תופשת כאן, כפי שזה נכון לגבי רוב יצירותיו של יהושע, מקום מרכזי. כאן הסיפור חזק מהמסר. לעומת זאת ב"מסע אל תום האלף" (1997), שבו מסופר על מפגש מרתק בין יהודים צפון-אפריקנים ליהודים אשכנזים, המתרחש על סף האלף השני לספירה, שב הסופר לעסוק בסוגיות לאומיות, עדתיות ודתיות בוערות. רומן זה הניב "ספר" מחקרים בשם "מסות על תום האלף" (1999) ועובד לאופרה, שיהושע כתב לה את הלִברית.
הרומן עב-הכרס "הכלה המשחררת" (2001), הרומן הקצר "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) והרומן "אש ידידותית", הכתוב בצורת דואט (2007) – ממשיכים את המגמה האופיינית לכתיבתו של יהושע: אק"ספר"ימנט צורני, שבא לשרת תוכן אישי ולאומי עמוק וכואב. גם ברומנים אלה הגיבורים משוטטים על פני ארצות ויבשות ובארץ ישראל עצמה. כמו שב"מר מאני" מגיעים בסוף המאה התשע-עשרה חלק מהגיבורים מפולין לארץ ישראל ושבים לפולין כשם שבאו – וזו רק דוגמה אחת משלל המעברים והשוטטויות ברומן עשיר זה – וכמו שב"מסע אל תום האלף" מגיעים הגיבורים לפריז הנחשלת מהמגרב שטוף האור בסוף האלף הראשון לספירה, כך גם מרחביה העצומים של ברית המועצות לשעבר הם רקע למסע הגיבורים ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", ויבשת אפריקה היא רקע לדואט שבין בעל לאשתו ב"אש ידידותית". אבל מבעד לכל המרחבים הגיאוגרפיים שיצירתו מקיפה, מנצנצת כמעט בכל "ספר"יו מרכזיותה של ירושלים.
שלושת הספרים האחרונים שכתב עד כה יהושע חסד ספרדי (2011), ניצבת (2014) והמנהרה (2018) עוסקים באנשים המביטים לאחור על חייהם ומנסים לברר האם עשו את הבחירות הנכונות. בחסד ספרדי מדובר בבמאי קולנוע שחוזר אל הסרטים שעשה בצעירותו. בניצבת מדובר בנבלנית שהחליטה שלא להיות אם ועכשיו היא מתלבטת האם טעתה. ב"ספר" המנהרה מדובר במהנדס שחולה בשיטיון שמנסה לבחון את חייו. בשלושת הספרים שולטת הנימה המבודחת והקלילה. אותה נימה אינה פוסחת גם על המצב הפוליטי והיחסים שבין ערבים ליהודים. בשלושת ה"ספר"ים מתכתב יהושע בגלוי עם יצירות קודמות שלו ושל אחרים ורבים פירשו אותם גם כספרים שבהם בוחן הסופר בעין בוחנת ומשועשעת את מפעלו הספרותי.
יהושע ידוע כחדשן המתפתח ומשתנה ללא הרף. עם זאת הוא כותב יציב, שאינו יכול להתנער מיסודות קבועים המגדירים את כתיבתו. כחדשן הוא עבר מסוריאליזם לריאליזם, מסיפור קצר לנובלה ולרומן, מעיצוב גיבור יחיד הפועל לבדו במרחב מנוכר לעיצוב גיבורים הפועלים בהקשר משפחתי ולאומי, מסגנון גבוה לסגנון מתון יותר. כמי שקשוב לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית ומנסה לתת להם ייצוג, החל הנושא המזרחי להופיע ביצירותיו בד בבד עם עלייתו של הנושא העדתי לבמת הוויכוח הלאומי. מאוחר יותר שיקפה יצירתו של יהושע תופעות חברתיות ולאומיות שוליות ובוערות אחרות: תופעת התרמילאים הישראלים הנוסעים בהמוניהם למזרח הרחוק, ההתמודדות עם האינתיפאדה, היחס האמביוולנטי לערבי, לכיבוש, לעובדים הזרים ועוד. אבל, כאמור, בצד החדשנות והשאיפה לתת ייצוג עדכני לתמורות העוברות על ה"ספר"ות ועל החיים, קל לזהות בכתיבתו של יהושע מרכיבים בלתי משתנים, בהם: הזיקה המובהקת אל העיצוב הגרוטסקי, השימוש התכוף ביסודות דרמטיים, הנטייה לאיכות סמלית-אלגורית של "חפצים" וסיטואציות, ההומור והשעשוע, גיבורים הנתונים במצב של נסיעה וכו'.
כתיבתו העיונית הניבה ספרי מסות אחדים. "בזכות הנורמליות" (1980) והקיר וההר, מציאותו הלא ספרותית של הסופר בישראל (1989) הם הידועים והמצוטטים ביותר. הוא מנסה להתמודד בהם עם בליל ההגדרות המאפיין את הקיום היהודי בארץ ומחוצה לה – יהודי, ישראלי, ציוני – ועם מעמדה של השואה בתוך סבך הזהויות. עמדתו הידועה השוללת את הגלות שלילה מוחלטת, כשהוא מצהיר שרק ישראליות היא יהדות שלמה (ואילו היהודי החי בגולה הוא יהודי חלקי שלובש את יהדותו כמו חליפה שניתן להסירה), הפכה אותו לדמות שנויה במחלוקת בעולם היהודי. ספר המסות "אחיזת מולדת" (2008) ממשיך ומעמיק את רעיונותיו הייחודיים בענייני זהות, אנטישמיות, גולה וציונות, ועוסק גם בענייני ספרות. ספרו "כוחה הנורא של אשמה קטנה" (1998), העוסק בהקשר המוסרי של הטקסט הספרותי, מעיד הן על כוחו הפרשני הספרותי והן על החיפוש המתמיד שלו אחרי צופן מוסרי, אם בספרות ואם בחיים.
הדיאלוֹגיוּת העמוקה הטבועה בכתיבתו של יהושע, הסנסציוֹניוּת המבעיתה-מצחיקה שלו הנובעת מדמיון מפותח, היכולת הפסיכולוגית הנדירה לרדת אל צפונות לב-אנוש ולחשוף מניעים מודחקים, ובעיקר הכישרון המוכח שלו ברקימת עלילה מרתקת, שיש בה נקודות תפנית דרמטיות וסיום המוליך לפורקן רגשי, מאפיינים גם את כתיבתו כמחזאי. יהושע כתב מחזות אחדים שהועלו על ידי התיאטרונים הגדולים בישראל, בעיקר תיאטרון חיפה. מחזותיו הידועים הם: "לילה במאי" (1969), על תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים; "חפצים" (1986), שעניינו אבל, הזדהות והינתקות מאב שמת; ו"תינוקות לילה" (1992), על זוגות עקרים הממתינים לאימוץ ילדים מברזיל. כל הנושאים האלה רלוונטיים לחברה הישראלית בפרט ולחברה האנושית בכלל.
יהושע הוזמן לשמש פרופסור אורח באוניברסיטאות יוקרתיות רבות בעולם. יצירותיו תורגמו לעשרים ושמונה לשונות ונכתבו עליהן מאות מאמרים, דוקטורטים וספרים. על כל אחד מספריו כפרט ועל יצירתו ככלל התקיימו ימי עיון וכנסים בארץ ומחוצה לה. זה יותר מארבעים שנה שכל ספר חדש שלו הוא בבחינת אירוע ספרותי חשוב והופך מיד לרב-מכר. הוא זכה בעשרות פרסים בארץ ובחוץ לארץ, שהנחשב בהם הוא פרס ישראל (1995).
ב-2021 יצאה לאור ספרו האחרון עד כה, הנובלה "הבת היחידה"
בלבן, אברהם. "מר "מולכו": עיון ברומנים של א. ב. יהושע '"מולכו"' ו'"מר מאני"'". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1993; בן-דב, ניצה (עורכת). "בכיוון הנגדי": קובץ מחקרים על '"מר מאני"'". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1995; —. "והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז". ירושלים: שוקן. 2006. 9-43, 143-234; בנבג'י, אמיר, ניצה בן-דב וזיוה שמיר (עורכים). "מבטים מצטלבים: עיונים ביצירת א"ב יהושע". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2010; יצחקי, ידידיה. "הפסוקים הסמויים מן העין: על יצירת א"ב יהושע". רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן. 1992; ירושלמי, יוסף. "א. ב. יהושע: ביבליוגרפיה 1953-1979". תל אביב: "ספר"ית פועלים. 1980; סדן-לובנשטיין, נילי". א. ב. יהושע: מונוגרפיה". תל אביב: "ספר"ית פועלים. 1981; ראובני, יותם". דיוקן 2: אברהם ב. יהושע". תל אביב: נמרוד. 2003; שמיר, זיוה ואביבה דורון (עורכות). "מסות על תום האלף": עיונים ברומן של א"ב יהושע '"מסע אל תום האלף"'". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1999; שוורץ, יגאל. "האור בשולי הענן". פנס: מוסף לביקורת ספרות, אפריל 2021. ;
Trevisan-Semi, Emanuela. Leggere Yehoshua. Torino: Einaudi. 2006; Horn, Bernard. Facing the Fires: Conversations with A. B. Yehoshua. New York: Syracuse University Press. 1997.

ניצה בן-דב