סופר ומחזאי
נולד וגדל בתל אביב. בגיל שלוש-עשרה החל לשחק בתיאטרון לילדים ולנוער "במתנו" והמשיך בלימודים בסטודיו הדרמטי של תיאטרון "הבימה". מילא תפקידים בהצגות שונות כשחקן וכעוזר-במאי בתיאטרונים "הבימה", "הקאמרי", "סמבטיון", "זווית" ועוד. בד בבד השלים ב-1965 תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. מחזהו הראשון, "ויעקב איש תם", זכה בפרס עידוד מטעם המועצה לתרבות ואמנות והתקבל לרפרטואר של התיאטרון "הקאמרי", אך לא הועלה שם. בעקבות פרשה זו ואכזבות נוספות שנחל כמחזאי יצא יבין לאנגליה ב-1966 וסיים תואר שני בתיאטרון באוניברסיטת מנצ'סטר. הוא ייסד עם אחרים קואופרטיב שחקנים אנגלי בשם "קבוצת Interaction", ולאחר מכן הקים מסגרת עצמאית, "התיאטרון האחר", שפעלה בלונדון ונודעה כאחד הגילויים הבולטים של התיאטרון האוונגרדי-ניסיוני באירופה דאז. בשנותיו האחרונות סגרו עליו הבדידות והדיכאון. הוא נפטר ב-5.6.1972 כתוצאה מנטילת כדורי שינה בשילוב עם אלכוהול.
ב-1976 הועלה מחזהו "פלאף" בתיאטרון "החאן" בירושלים בבימוי הלל נאמן. סיפורים שהותיר אחריו פורסמו בחוברות הראשונות של כתב העת "סימן קריאה" (1973-1972) וכונסו ב-1976 בידי אורי ברנשטיין בקובץ "ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת". מהדורה שנייה הופיעה ב-1991. מחווה יוצאת דופן התרחשה ב-17.6.2011, כאשר מוסף "הארץ" בעריכת שי גולדן הוקדש במלואו לפרסום יצירותיו של יבין בלוויית צרור דברי הערכה, מתוך העמדה ש"יבין, כוח עולה בתיאטרון הישראלי ואדם בעל נפש פיוטית, סוערת ומסויטת, השאיר אחריו כמה מקטעי הפרוזה המהפכניים ופורצי הדרך ביותר שנכתבו עד אז בעברית" (מן הפתיח של העורך).
קובץ הסיפורים שלו הוא אסופה מגוונת של ניסיונות בכיוונים שונים, המעידים על כישרון מקורי המצוי בראשית הבשלתו ורק מקצתו מומש. המגובש והשלם בהם הוא מחזור סיפורי ילדות והתבגרות בשכונה תל-אביבית, העוקב בלשון-תיאור לקונית מדויקת וברגישות דקה אחר חבלי צמיחתו של ילד מופנם ומנוכר המגלה את מיניותו בתוך רשת של מגעים ומאבקי כוח עם בני גילו. סיפורי מסעות בנכר, חלקם ממשיים וחלקם בדמיון, מציגים את הגיבור כמשוטט תלוש שהריחוק ממולדתו אינו נותן לו מנוח. קבוצה אחרת של סיפורים עשויה כשרטוטים כמעט מופשטים בנוסח בורחס או קפקא, המתמקדים במצבים של בדידות וחרדה. אחרים עשויים כפרודיות אינטלקטואליות על ז'אנרים ספרותיים שונים כגון מחקר היסטורי, ביוגרפיה, דוח ויומן. כמה וכמה סיפורים וקטעי סיפורים בעלי אופי ניסיוני בוחנים את טיבו ואפשרויותיו של המדיום הספרותי עצמו, ואחוזים תשוקה למבע האמיתי הגואל שיפרוץ את גבולות השפה, אולם בסופו של דבר באה ההודאה חסרת האונים: "אף פעם לא הסיפור שאני רוצה לכתוב. תמיד סיפורים אחרים".

ברנשטיין, אורי. "אחרית דבר". "ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת". תל אביב: ספרי "סימן קריאה". 1976.
166-161; מנדה-לוי, עודד. "מן השכונה אל הטקסט: נפתלי יבין". על קצה המקום: צדדים במרחב ובטקסט
הספרותי. תל אביב: רסלינג. 2011. 103-93; ציפר, בני. "עכשיו יכתוב את הסיפור". "מאזניים" מ"ו (1). 1977. 63-62;
קרפל, דליה. "היה איש – וראו: איננו עוד". "הארץ" מוסף. 17.6.2011. 22-16.

אבנר הולצמן