עורך, מבקר, משורר ומתרגם
נולד בסטאניסלב, גליציה (היום אוקראינה). למד בבית ספר תיכון בעיר הולדתו והמשיך את לימודיו ב"פדגוגיון" בווינה. לימד בגימנסיה העברית בווילנה (המשורר יצחק עֹגן היה מתלמידיו) ובזאמושץ וחי בלבוב ובוורשה. בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער הציונית "החלוץ" ולימים היה למזכירה. עלה לארץ ב-1925. תחילה עבד כפועל ומ-1932 עסק בעבודות ספרותיות שונות, במיוחד בעריכה. ב-1924 פורסמו שיריו הראשונים ב"העתיד" (וארשה). מאז פירסם בעיתונים ובכתבי עת שירים ובעיקר מסות ומאמרים בנושאי ספרות ואמנות. בשנות השלושים היה מבני חבורת יושבי קפה "שניר" בתל אביב: יוסף אריכא, אברהם ברוידס, אליהו טסלר, יצחק למדן, יצחק עגן, יצחק שנהר ואחרים.
ליווה דרך קבע במסותיו וב"דבר"י הביקורת שלו את אמנות הציור והפיסול, היהודית והכללית. בכך היה מחלוצי מבקרי האמנות בעברית. ב-1932 ייסד את כתב העת "גזית", מפעל חייו, שהיה כמעט כתב העת הראשון בעברית ששילב כתיבה על ספרות ואמנות פלסטית, בד בבד עם עידוד יוצרים צעירים. במרכזו רפרודוקציות בצבע ובשחור-לבן של אמנות כללית ויהודית. בשיתוף עם מרים, רעייתו הראשונה, ועם הציירת רבקה, רעייתו השנייה, הקדיש את מיטב מאמציו ומשאביו לכתב עת זה, שהתקיים חמישים ושתיים שנים, לא תמיד באווירה אוהדת, והיה לאורך שנים היחיד שהוקדש לאמנות הפלסטית.
ספרי שיריו: "לגיון: פואימה" (וארשה: פרצים, 1925); "ג'ז-בנד": פואימה רתמית" (1927); "רעב" (1928). שלוש פואמות חדשניות אלה כונסו על ידי רעייתו מרים ב-1991 במהדורה ביבליופילית בהוצאת "גזית" בשם "שלוש פואימות".
ספריו בתחום האמנות ומבואותיו לספרי יצירותיהם של אמנים יהודים וכלליים פורסמו ברובם בהמשכים בכתב העת "גזית" ולאחר מכן הופיעו בהוצאת "גזית". בהם: "חנה אורלוף: חייה ויצירתה: בצירוף ששים העתקים מפסליה" (1950); "ציירי דמות האדם הגדולים" (1951); "אמנות בראשית" (1952). כמו כן הוציא אלבומי ציירים בצירוף מבואות: "ציירים יהודיים בזמננו" (1937); "ציירים בישראל" (1954); "רמברנדט" (1945); "מיצירותיו של ליאור רוט" (1963); "יוסף דבורקין – תערוכת זיכרון: 1909-1971" (1971), עם ברוך אורן. מתרגומיו (חלקם עם רעייתו מרים): איליה ארבורג, נפילת פאריס (1945); פ' גוגן, נואה נואה (1945); ה' ואן רין, חיי "רמברנדט" (1945); פרנץ ורפל, ורדי: רומן האופרה (1957).
פזורי כתיבתו טרם נאספו. פעילותו כמשורר, כמתרגם וכעורך טרם נחקרה. וכן לא נחקרה תרומתו להתפתחות האמנות הפלסטית הארץ-ישראלית והישראלית, להשפעותיה של האמנות האוניברסלית עליה, ובמיוחד לחשיפת הקהל הרחב בארץ לאמנות המקומית והכללית. את מרבית זמנו שיקע בהשגת תקציבים לקיומו של מפעל חייו, "גזית". שירתו האקספרסיוניסטית החדשנית נשכחה שלא בצדק. על הפואמה "רעב" (1926), שהוקדשה "לאחי היקרים, הפרולטריט המקסים במולדתי, אשר דמיו יוקדים ב'הורות' של יאוש וגופו צומק על חולות יהודה בצעקת-זוָעָה: לחם! לחם! לחם!", כתב דן מירון (1991): "הכול מצטרף כאן למרחב משמעותי אחד, מרחבה של עיר חיה ונושמת שנשתלחה בה מארה". הפואמה הריתמית "ג'ז-בנד" הוקדשה "לכושים הפזורים בכל קצוֵי עולם, בעד פלאי מנגינתם האכוסטית". "טלפיר הוא גם אחד המשוררים החדשנים, שהביא אלינו את רוחות-היצירה של מרכז-אירופה בשנות ה-20 ופתח את הספרות העברית לקולות החדשים שעברו אז בעולם. הגיע הזמן ששיריו ייבחנו מחדש. דומני שהם עשויים להפתיע" (שלמה שבא, 1988).
על חלקו בהתפתחות האמנות המודרנית בארץ ישראל כתב: "במחצית השנייה של שנות העשרים היתה כבר מודעות עמוקה בכל הנעשה בזרמים ובגילויים המרובים והשונים במרחבי אירופה, כי צריפי הדולף, שמשום מה כינו אותו 'החברה' 'הצריף המכושף' שימש בית-ועד לסערת הוויכוחים הלא-פוסקים, בכל הנוגע לשתי-וערב של בעיות אמנות מודרנית" ("גזית", 50 שנה, פברואר 1984, עמ' 322). ב"דו-שיח בין סופרים אנגליים-יהודיים וישראליים" ("מאזניים", ספטמבר-אוקטובר 1966) כתב: "אינני מאמין שיכול מישהו להיות אוניברסאלי, אם אין בתוך היצירה הזאת המשקע הלאומי הנפשי".
ה"אני מאמין" שלו ב"דבר"י חשיבותה של השירה בכלל וזו המתחדשת בארץ ישראל, נוסח במניפסט הזרום (1928), שהוא גם שמה של הוצאת הספרים שלו: "על השירה לבטא במקצב חדש את הווייתנו המסובכת, כמובן, בכליה הלבדיים, שאחד מהם הוא בלי ספק המקצב הצורני. […] שהרי השירה היא הלהבה היוקדת של הביטוי הרוחני והנפשי המחודש של האומה". על המשורר "לשמש כפטיש הגדול לחישול הצורה המקצבית לחוויה החד-פעמית של הדור הנתון בצבת של פרק זמן קצוב". פעילותו עמדה בסימן "הגעש הנפשי", ב"רתחה" של עשייתו הסוערת, המגוונת ורבת-השנים.

ליפסקר, אבידב. "שירת יצחק עֹגן". 2006. ירושלים: מאגנס; מירון, דן. "עיר ואם, עיר ואש". "אמהות מייסדות, אחיות חורגות". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1991. 213-215; שבא, שלמה. "מחווה למהפכן". "דבר". 12.12.1988.

נורית גוברין