סופר, עיתונאי ומסאי
נולד בירושלים לאביו יצחק, שהיה מנכ"ל מוסד ביאליק, ולאמו מרית, מורה לספרות. למד ב"תיכון ליד האוניברסיטה" ושירת בחיל האוויר. הגיש תוכניות ברדיו ובטלוויזיה. בוגר ומוסמך אוניברסיטת תל אביב בהיסטוריה ובלימודים בין-תחומיים ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת רטגרס, ארצות הברית. מלמד בחוג לתקשורת ובבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית בירושלים. היה עורך שותף (עם נסים קלדרון) של כתב העת לספרות "מקרוב".
ב-1990 פירסם את ספר הנעורים "דברים שאני לא מגלה" (כתר), וב-1992 יצא המשכו, "דברים שאני לא מגלה" ליעל. מאז פירסם עוד כמה ספרי נעורים וילדים.
ספר הפרוזה הראשון שלו למבוגרים הוא קובץ הסיפורים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" (הקיבוץ המאוחד, 1992). בספר אחד-עשר סיפורים הכתובים בסגנון מינימליסטי, מתמקדים בפרטי היומיום הטריוויאליים, מתעדים מחוות גופניות זעירות ועושים שימוש בשפה רזה, דיבורית ותת-תקנית, הן בדיאלוגים והן בסיפר. הסיפורים, הכתובים חלקם בגוף ראשון וחלקם בגוף שלישי, עוסקים באנשים צעירים בשלבי ההתבגרות המאוחרת או בתחילת שלב הבנייה של הזוגיות הממוסדת. מרחב ההתרחשות הוא תל אביב, המוצגת כנוף עירוני אפור ובלוי. רבים מהגיבורים הם "תלושים", צעירים אבודים, הנפלטים או נמלטים מהצבא (לעתים על רקע שחרור פסיכיאטרי מוקדם) ונזרקים לחיים המורכבים מקשרים מזדמנים וארעיים.
הסיפורים נסבים על הציר הארוטי, הנגוע תדיר באיזושהי בעייתיות או בסטייה מהנורמה החברתית. כמה מהסיפורים מעלים פרשיות אהבים מחוץ לנישואים. בסיפורים אחרים מתוארת התמוטטות נפשית של אחד מבני הזוג, לעתים באופן הכרוך באלימות ("זה יהיה בסדר") ולעתים היא נפרשת לעיני הקורא על ידי הצגה מפורטת של התנהגות ביזארית, מעיקה ונטולת הסבר ("עצירות"). בחלק מהסיפורים מופיעה האופציה הלסבית כמושכת ומרתיעה כאחד. בולט בסיפורים מוטיב המשולש הרומנטי, המופיע בצורות שונות.
סיפוריו הם כעין מרד נגד העושר הלשוני והדחיסות הסימבולית שאפיינו את היצירות המרכזיות של הפרוזה הישראלית בדור שקדם לו. הם כתובים בלשון נזירית הנמנעת מפיגורטיביות וחושפת את צדם האפור, המחוספס והבלתי-נשגב של החיים.
ב-2008 פירסם את הרומן "אלנבי". עלילת הרומן מתרחשת כולה במרחב הגיאוגרפי, החברתי והפסיכולוגי של ה-demi-monde התל-אביבי של שנות האלפיים. עולם של מועדוני ריקודים וחשפנות אפלוליים ושל האנשים הפוקדים אותם, עובדים בהם ומפעילים אותם. זוהי הזירה שבה העולם התחתון והעולם הבורגני המהוגן נפגשים. העולם הזה הוא למעשה שוק כלכלי-חברתי שהסחורות המסופקות ונצרכות בו הן בעיקר חומרים משכרים ומין לא-נורמטיבי, שתי סחורות המספקות מפלט אפקטיבי מחיי היומיום. "אלנבי" הוא דרמה נטורליסטית עזה בעלת נופך טרגי, הכתובה בלשון רזה, פונקציונלית, המתקדמת בפולסים קצרים ויעילים, בהלמות סטקטו נטולת כל ריפודים לשוניים ובחלחול כבד של לשון הרחוב (הן מבחינה לקסיקלית והן מבחינה תחבירית) ללשון הסיפר. הספר עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה.
שלושת גיבורי הרומן – אריק, עידו וערן (שני הראשונים בעליו של מועדון ריקודים, השלישי חברם ולקוח במועדון), הם כעין המשך של הגיבורים שאיכלסו את קובץ הסיפורים הראשון. הגיבורים האבודים של הספר הראשון כביכול התבגרו ותפשו את מקומם בחיים, לפחות מבחינת מציאת מקורות פרנסה וזהות מקצועית. עם זאת, הגיבורים הם עדיין אובדי דרך בכל הקשור לבניית תא זוגי ומשפחתי יציב. למעשה ב"אלנבי" חלה העצמה רבתי של מוטיב הכשל הארוטי המופיע בספר הראשון. דומה שהמשגים הטרגיים של שלושת הגיבורים טמונים בניסיון להחיל על "עולם הביניים" האפלולי שאליו הם נשאבים ערכים הלקוחים מהעולם המהוגן, כמו גם בניסיון להפעיל את האנשים בו זה כנגד זה, תוך כדי הפרת החוקים הבלתי-כתובים שלו.
פירסם כמה ספרי עיון. ב-1997 יצא לאור ספרו "המרד השפוף" שעורר הדים רבים. הספר, הכתוב מנקודת מבט שמרנית, הוא אוסף של מסות המרוכזות בשני שערים: השער הראשון מהווה ביקורת על התרבות הפוסט-מודרנית בארץ, הנתפשת בעיני טאוב כתרבות מסורסת ומעוקרת, נעדרת סדר יום פוליטי וחברתי. השער השני מהווה ניתוח וביקורת של התיאוריה הביקורתית (המכונה על יד טאוב "הפי-סי", כלומר הפוליטיקלי קורקט – התקין פוליטית) וגילוייה בארץ בתחום הפמיניזם, החינוך וההיסטוריה. התיאוריה הביקורתית הזאת מוארת על ידו באור שלילי חד-משמעי, כמי שמציבה במרכזה רלטיביזם מוסרי המוביל לניהיליזם.
ב-2007 פירסם את "המתנחלים", מסה המציעה ניתוח של ההיסטוריה, האידיאולוגיה והשיח של תנועת ההתנחלות. ב-2011 פירסם את "נגד בדידות: רשמים", אסופה של מסות הקשורות זו לזו בקשר רופף ועוסקות בחשיבות הקשר של העצמי עם הזולת, בדרכים שבהן הקשר הזה יכול להיפגע ולהיהרס ובניסיונות להימנע ממנו או לעקוף אותו על מנת להימנע מהכאב שכרוך בו.
על ספר הנעורים שלו "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3" (2000), שהומחז ושודר בטלוויזיה, זכה טאוב בפרס זאב לספרות ילדים ונוער (2001).
בשנים האחרונות טאוב כתב שתי סדרות לטלוויזיה (הראשונה נכתבה בהשראת ספרו "אלנבי" והשניה בעקבות פרשת גואל רצון). טאוב גם מפרסם כתבות ומאמרי דעה בעיתון "הארץ", שבהם הוא מבקש לאתגר את עמדותיו של השמאל בישראל.

הרצוג, עמרי. "במקום הכי נמוך בתל אביב". "הארץ" ספרים. 8.4.2009; כץ, אבי. "והכל היה אותו דבר, רק שזה נראה אחרת". "הארץ" תרבות וספרות. 29.1.1993. ב'8; מירון, דן. "בין פני השטח לכאבי העומק: על סיפוריו של גדי טאוב". "ידיעות אחרונות" ספרות. 5.4.1995. 63-62; מרין, תמר. "'"נגד בדידות: רשמים"' מאת גדי טאוב". "הארץ" ספרים. 20.7.2011.

גידי נבו