סופר, חוקר ספרות ועורך
נולד בקיבוץ דורות שבנגב וגדל בבאר שבע ובעומר. כיום גר בתל אביב. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומרצה לספרות עברית באוניברסיטה הפתוחה. מראשית שנות האלפיים מפרסם ביקורות ספרות ורשימות בכתבי עת ובעיתונות. ספר ביכוריו "היברו פבלישינג קומפני" (כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011) ראה אור בעריכת יגאל שוורץ ויערה שחורי, כשחרמוני היה בן ארבעים ואחת. גם בחמש-עשרה השנים שקדמו לפרסומו כתב פרוזה, אך גנז אותה. הספר זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית, והתווה רבים מקווי המתאר הייחודיים לפואטיקה של היוצר. באותו עשור פרסם עוד שלושה רומנים: "ארבע ארצות" (2014), "קרבת דם" (2017, פורסם בשנית בשם "ג'ון טרבולטה ואני") ו"שפילפוגל, שפילפוגל" (2019). ספר הילדים פרי עטו "שני ואני" יצא ב-2019. ב-2009 פרסם מבוא ליצירת שלום עליכם, וב-2012 ערך את האנתולוגיה "אמריקה – העולם החדש ביידיש ובעברית". בשנים 2016–2019 ערך את כתב העת "מאזנַים". ב-2012 קיבל את פרס ברנשטיין על ספר ביכוריו, וב-2014 קיבל את פרס היצירה לסופרים עברים ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול.
עבודות התזה והדוקטורט שלו עסקו בכתיבה עברית ויידית בארצות הברית, ותחומי העניין האלה (ומשיקים להם) משולבים בספריו, ומיוחסים לו ולדמויות אחרות: בספר "שפילפוגל, שפילפוגל", למשל, המספר מרצה על "מקומה של אמריקה בספרות ובמחשבה של תנועת ההשכלה העברית", וספרה של דמות אחרת נקרא "כל הנכלים זורמים לאמריקה" (חרמוני מוזכר כחוקר, אך המאמר המיוחס לו בדוי, וכותרתו היא פרפרזה לכותרת הדוקטורט האמיתי של חרמוני). המספר בכל ספריו הוא גבר מדוכא ומעוט הצלחה בשנות הארבעים לחייו, ובעיצובו ארוגים פרטים מהביוגרפיה של חרמוני. הנימה הקבועה המלווה את יצירתו מבודחת-מדוכדכת ואנקדוטלית, והיא נמנעת לרוב מהתעמקות בעולם הרגשי של הדמויות זולת המספר ומוליכה את הסיפור – בעיקר בספר השני והשלישי, אך גם ברביעי – מעמדה אגוצנטרית מובהקת. קשיי המספר להתבגר ולקבל אחריות, כפי שהבחין אביבי ב"קרבת דם", ניכרים בדמויות בכל יצירותיו.
הסבר לדבקותו בנימה המתריסה אפשר למצוא בשיחתו עם שירי לב-ארי מ-2011, שבה אמר: "מפריעה לי הדידקטיות של הספרות הישראלית. בצעירותי הייתי קורא אותה ומרגיש אשם שעשיתי משהו לא בסדר". באותו ריאיון הזכיר השפעות בולטות על סגנונו: שלום עליכם, ש"י עגנון וי"ח ברנר. ספריו מזכירים גם סגנונות של סופרים יהודים שחיו בארצות הברית, כמו פיליפ רות ויצחק בשביס-זינגר. מקרב הסופרים העברים בימינו דומה שפת יצירתו לזו של חיים באר – שפה שהיא מעין מוזאיקה של רובדי העברית, אנקדוטלית (על גבול רכילאית), שזורה משחקי מילים על אלוזיות מארון הספרים היהודי ושבה ליצירות ולדמויות מהספרות העברית בשתי המאות הקודמות.
המארג האינטרטקסטואלי של חרמוני כולל מקורות מהמקרא ומההגדה של פסח (באזכורים רבים), מכתבי ריה"ל, ח"נ ביאליק והסופרים שהוזכרו, וכן מכתבי ט"ס אליוט, חיים גורי וחנוך לוין. השפעת ספרות היידיש (ובעקיפין ספרות עממית ואוראלית ממקומות נוספים) ניכרת בסגנון המספר, החוזר על תיאורים ועל פרטי מידע כמה פעמים בסיפור – בפרט ב"היברו פבלישינג" וב"קרבת דם" – ומשתמש במילים יידיות. ביטויים דמויי יידיש כמו "ברירה הייתה לו?" חוזרים לאורך הספרים, ולצידם יידישיזמים רבים ("יהודים של כל ימות השנה", "מתוך ארבעה קירות שלי") וארמיזמים מהמקורות ("מהיכא תיתי", "ספרא רבא"), ששימושו בהם מזכיר את שימושו בספרות היידיש (כמו העדפתו המובהקת למילה "בעד" במשמעות "תמורת", הנשנית עשרות פעמים בספריו. למשל: "בעד מה חיית", "בעד שבירת המשקפיים חטפתי אגרוף בשיניים"). מבחינה תמטית מופיעות חזרות אל הדמות "מתן חרמוני" ישירות ובעקיפין, וכן מופיעים שילוב המתים בעולם החיים ועיסוק נרחב באקדמיה ובתחלואיה. נושא זה בולט גם ביצירת זוגתו לשעבר תמר מרין, ובפרט ברומן שלה "ילדים" (2015), המזכיר במבנהו את המחזה של אדוארד אלבי, "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" (1962), אשר נוכח גם ב"ארבע ארצות" וב"קרבת דם" של חרמוני.
המוטיב הסגנוני הבולט ביותר אצל חרמוני הוא עיסוק אמביוולנטי בשאלה "כיצד זהותו של אדם מתעצבת בפני העולם" והיפרעות ממנה בה בעת. מוטיב זה מופיע, למשל, במתן שמות וכינויים של אישים ידועים לדמויות ברומנים, כגון יונה קניגסהופר וישראל ססובר (שמות בדויים של מנחם בגין), אברהם שטרן ומתן חרמוני, כשאין קשר ישיר בין האישים לדמויות מלבד השם. דרך אחרת היא העברת שם אחד, מומצא או משויך במציאות לאישיות ידועה, מדמות לדמות, כגון נחום צובלפלאץ או יהושע רדלר, הוא הסופר ר' בנימין, שאף נזכר בגלוי ובסמוי בספרים: בספר הראשון נקרא כך היסטוריון שהכיר את הדמות הראשית בנעוריו, ובספר השני – המסַפר; ב"שפילפוגל, שפילפוגל" מועבר השם מהאדם המקורי שנשא אותו אל חוקר ספרות, והחוקר נפרד אף הוא מגופו המקורי בהקיצו בגוף אישה. מאפיין זה, וכן ייחוס פרטי הביוגרפיה של חרמוני לַמספר בצד העברתם לדמויות אחרות, מצביעים על דינמיקה המופיעה בכל הרומנים שלו: "קרבת הדם" והגוף בצד התנתקותם. שוב ושוב מאפיין זה חוצה את גבולות המציאות – בין מתים לחיים, בין מגדרים, בין שֵׁם לאדם הנושא אותו – ובה בעת מעלה אותם על פני השטח, מאותת שהוא מודע לקיומם ומבהיר שאי אפשר להינתק מהם לזמן ממושך.

אביבי, יובל. "'קרבת דם' מאת מתן חרמוני: לא בוגר". "הארץ". 15.2.2017; אורגד, יניב. "'שפילפוגל, שפילפוגל': קומדיה שנונה ורווית סקס ותככים על האקדמיה". "הארץ". 12.7.2019; בורשטיין, דרור. "'היברו פבלישינג קומפני' מאת מתן חרמוני: כוכב בשמי מנהטן". הארץ. 9.3.2011; זילברמן, דורית. "הערת שוליים מספר 18 כמפתח להבנת הספר 'שפילפוגל שפילפוגל' מאת מתן חרמוני". "מאזנים" צ"ד, חוברת 2. אפריל 2020. 116–120; חרמוני, מתן. "היום שבו מתן חרמוני רצה להיות סופר". "הארץ". 27.10.2014. ; לב-ארי, שירי. "מה מעיק על מרדכי שוסטר". "ynet". 24.3.2011; ליבנה, יוני. "ראיון עם מתן חרמוני, ארבע ארצות". "מיטת סדום – יוני ליבנה: ביקורות ספרות, ראיונות עם סופרים, מוזיקה יפה" [בלוג]. 10.5.2014. [פורסם במקור בידיעות אחרונות, 9.5.2014]; פינסקר, שחר. "אילו יצחק קומר היה מגיע לניו יורק". "הארץ". 18.2.2011;

עומר ולדמן