משוררת
נולדה וגדלה בתל אביב. התפרסמה בתחילת שנות השבעים בעקבות רומן עם הסופר פנחס שדה ובעקבות שערורייה שפרצה ב-1973 כאשר מכתבים אינטימיים שכתבה לו ראו אור בספר "התמסרות" בעריכתו. סבלה ממחלת נפש וכשהיתה בת שלושים וארבע התאבדה.
את קובץ השירים שלה "שירת חבצלת" מסרה לדודה יחיאל חבשוש בעודה בחיים, והוא ראה אור בהוצאה עצמית ב-1986, לאחר מותה. מכיוון שהיו בגדר עיזבון לא עברו השירים עריכה וראו אור בצורתם הגולמית. על שירי הספר שורה תחושת עצב עמוק ועולה מהם מצוקה גדולה. באחד מהם היא כותבת: "מַה יִוָּתֵר,/ מַה יִשָּׁאֵר לָתֵת./ מָה אֶרְצֶה לָקַחַת, מֵהֵיכָן./ מָה עַד כֹּה אֲנִי לוֹקַחַת מִמִּי./ מָה אֲנִי לוֹקַחַת, שֶׁאֵינוֹ נִלְקָח עוֹד" ("מה ייוותר").
איל מגד (1987) מוצא ביצירתה קווים דומים ליצירתן של יונה וולך ושל זלדה. איילה אסם-בלנדר (1987) כותבת כי בשירים יש ארוטיקה עדינה בנוסח שיר השירים, וכן כי הם משלבים בין אלוזיות תנ"כיות וכמיהה לעבר המקראי לבין הוויה מודרנית של אישה בודדה הנכספת לקשר. עוד היא כותבת כי: "יש בספר איזה קסם בלתי מוסבר המסכל כל ניסיון לבטל את השירים בכלים 'אקדמיים' או מתוחכמים. כשמפרקים את הספר לשירים בודדים ואת השירים הבודדים לשורות – לרוב אין ביחידות הקטנות עניין מיוחד – ובכל זאת השיר השלם ובעקבותיו הספר כולו – מקרינים איזו כנות ורגש אמיתי המעניקים לשירים איכות".
באחד ממכתביה לפנחס שדה כתבה חבשוש: "אני אדם בודד. ואני צריכה לעשות משהו בשביל להגיע לבדידות של אנשים. אני צריכה לדבר. ודווקא אני אחד האנשים האילמים ביותר שאני מכירה" (מתוך "התמסרות").

אסם-בלנדר, איילה. "ארוטיקה של הנפש". "ידיעות אחרונות". 13.2.1987. 21; ארגמן-ברנע, עמליה. "מי הרג את חבצלת?". "ידיעות אחרונות". 8.1.1987. 32; מגד, איל. "אחרי ה"התמסרות"". "הארץ". 13.2.1987. ב'6.

רותם רז