חוקר ספרות
נולד בווילנה. למד בחדר וקיבל חינוך עברי בבתי הספר של רשת "תרבות" וחינוך יידי ב"רעאַלגימנאַזיע" המהוללת של וילנה. בנעוריו עבד כמתנדב בייוו"א, המכון לחקר יידיש ותרבותה, ופרסם רשימות בעיתונות יידיש בווילנה ובוורשה. ב-1933 החל ללמוד באוניברסיטת וילנה, אך נאלץ להפסיק מחמת קשיים כלכליים. ב-1935 עלה לארץ ישראל ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ומאז ועד מותו ישב בירושלים. הוריו ואחותו ורבים מבני משפחתו נספו בשואה עם קהילת וילנה. בשנות הארבעים והחמישים נהג ורסס לחתום על מאמריו בשם שמואל וילנאי, לציון זיקתו לעיר מולדתו.
בירושלים נעשה תלמיד קרוב של הפרופסור יוסף קלוזנר, ונחל ממנו את הזיקה המחקרית העמוקה לספרות ההשכלה העברית, אך לא קיבל את שנאתו של קלוזנר ליידיש ועסק כל השנים במשולב בספרות היהודית שנכתבה בשתי הלשונות. ב-1938 פרסם את מאמרו המחקרי הראשון, מונוגרפיה ביידיש על הסופר המשכיל יעקב שמואל ביק. מ-1940 פרסם סקירות ורשימות ביקורת בעיתונות הספרותית, בעיקר ביומון "הצופה" ובירחון "גליונות". ב-1947 קיבל תואר דוקטור על מחקרו בספרות המוסר של יהודי ספרד. בשנות "המדינה בדרך" הירבה להרצות לפני מבוגרים ומדריכי תנועות נוער, וכן בסמינר למורים שנערך במחנות המעפילים בקפריסין. אחרי קום המדינה עסק בהקניית ספרות עברית לחיילים עולים חדשים. מ-1953 עד פרישתו לגמלאות ב-1983 נמנה עם סגל החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ובשנות השבעים כיהן כראש החוג. במקביל שימש במהלך השנים מרצה אורח באוניברסיטאות תל-אביב, חיפה ובן-גוריון. ב-1989 זכה בפרס ישראל לחקר הספרות העברית.
מאות מחקריו מקיפים מאתיים שנים של ספרות יהודית שנוצרה מראשית תקופת ההשכלה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה. במרכז עבודתו עמדה ספרות ההשכלה העברית. הוא עסק בהרחבה ביוצריה הבולטים (יוסף פרל, יצחק ארטר, אברהם מאפו, י"ל גורדון ואחרים), פענח וההדיר טקסטים גנוזים מתוכה, אפיין את נושאיה, צורותיה והז'אנרים שלה (האוטוביוגרפיה, הרומן, הסאטירה, הפיליטון, האיגרת, הפרוזה המחורזת), תיאר את המתחים הבין-לשוניים שבה, את גלגולי הטקסטים שלה מנוסח לנוסח, את זיקותיה לחסידות ולשבתאות ואת מגעיה עם ספרויות אירופה. מוקד אחר של עבודתו קשור להווייתן כפולת הלשון של ספרות ההשכלה וספרות התחייה, ובהקשר זה חקר את הזיקות בין העברית ליידיש ביצירותיהם של מנדלי מוכר ספרים, מ"י ברדיצ'בסקי, ש' בן-ציון, ח"נ ביאליק, י"ד ברקוביץ ואחרים. כן הקדיש סדרות של מחקרים לכמה מן הקלסיקונים של הספרות העברית החדשה, מברדיצ'בסקי, ביאליק ופייארברג ועד עגנון והזז, חשף את התשתיות האגדיות והפולקלוריסטיות המשוקעות בספרות זו וסימן את גלגוליהם של נושאים ומוטיבים בתוכה. הוא חקר את תולדותיהם של כתבי העת העבריים, מ"המאסף" הברלינאי ועד העיתונות העברית בפולין בין שתי מלחמות העולם, תרם לחקר הביקורת וההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית, והניח יסודות לדידקטיקה של הוראת הספרות העברית בעשרות ילקוטי טקסטים וביבליוגרפיות שהכין לתלמידי המקצוע באוניברסיטאות.
בהשראת מורו קלוזנר פיתח ורסס את שיטות המחקר הפוזיטיביסטי הביו-ביבליוגרפי, המתבסס על איסוף שיטתי שקוד של כל העובדות והנתונים הניתנים להשגה על היוצר והיצירה ועל רקעם; אולם כהשלמה לשיטות מסורתיות אלה התמחה בדרכי המחקר הטקסטואלי המודרני של הספרות כספרות. כתוצאה מכך מתגלמת במחקריו סינתזה מאוזנת בין בדיקת תולדות הטקסט והצבתו בהקשריו הרלוונטיים לבין עמידה על חוקיותו האסתטית הפנימית. בדרך כלל הוא לא חתר בעבודותיו לסיכומים היסטוריוגרפיים רחבים, ולא הכפיף אותה להשקפת עולם כוללת, אלא בנה את ספריו כצירופים של פרקים, שכל אחד מהם מאיר יצירה, אדם, סוגיה או ז'אנר לעומקם, וחיבורם יחד הוא היוצר את המפה הספרותית הכוללת של התקופה. הנחת היסוד המובלעת שלו היא כי עבודתו של כל חוקר היא חלק ממפעל קולקטיבי מצטבר, וכי הארה מחקרית מקיפה של תקופה או של יוצר גדול תושג על ידי עבודת צוות שמשתתפיה מודעים איש לעבודתו של רעהו, נעזרים זה בזה וכל אחד מוסיף נדבכים משלו לבניין מחקרה של הספרות. עם זאת, כמה מעבודותיו קנו להן מעמד קלאסי ייחודי, כגון מחקרו על דרכי האוטוביוגרפיה בתקופת ההשכלה, על דיוקנו של המשכיל כאיש צעיר, על הקשר בין תנועת ההשכלה לתנועה השבתאית ולהמשכיה, או על הריאליה ההיסטורית שבתשתית יצירותיו של עגנון.
ספריו: "סיפור ושורשו: עיונים בהתפתחות הפרוזה העברית" (1971); "ביקורת הביקורת: הערכות וגלגוליהן" (1982); "בין גילוי לכיסוי: ביאליק בסיפור ובמסה" (1984); "ממנדלי עד הזז: סוגיות בהתפתחות הסיפורת העברית" (1987); "השכלה ושבתאות: תולדותיו של מאבק" (1988); "התרגומים ליידיש של אהבת ציון לאברהם מאפו" (1989); "מגמות וצורות בספרות ההשכלה" (1990); Relations Between Jews and Poles in S. Y. Agnon's Work (1994); "מלשון אל לשון: יצירות וגלגוליהן בספרותנו" (1996); "ש"י עגנון כפשוטו: קריאה בכתביו" (2000); הקיצה עמי: ספרות ההשכלה בעידן המודרניזציה (2001). כן ערך אסופות מכִּתביהם של יוסף פרל (מעשיות ואגרות, 1970, עם חנא שמרוק) ומ"י ברדיצ'בסקי (הכתבים היידיים, 1981),; ערך את הקובץ בין שתי מלחמות העולם: פרקים מחיי התרבות של יהודי פולין ללשונותיהם (1997, עם חנא שמרוק); ההדיר את חליפת המכתבים בין י"ל גורדון למרים מארקל מוזסזון (ידידתו של המשורר, 2004) ואת האוטוביוגרפיה המשכילית אביעזר מאת מרדכי אהרן גינצבורג (2009). אחרי מותו הופיע ספרו גנזי יוסף פרל (2012), המרכז את מחקריו ביצירתו של הסאטיריקן המשכילי הגדול.
על מעמדו המיוחד של ורסס בקרב עמיתיו חוקרי הספרות העברית יכולים להעיד דבריו של דן מירון (2005): "העוסקים בחקר הספרות העברית יודעים היטב שהחוקר הגדול הזה הוא לא רק הבקי והידען שבכל חוקרי הספרות העברית הקרויה חדשה (ועל כך אין ויכוח), אלא גם הישר, הענייני, ואם ניתן לומר, גם האותנטי שבכולם".

בר-לבב, אבריאל. "עוצמת הידיעה השקטה: שמואל ורסס בן שמונים וחמש". "הארץ" תרבות וספרות. 19.5.2000. ב'18; הולצמן, אבנר. "שמואל ורסס ז"ל". "גל-עד: שנתון לחקר יהדות פולין" כ"ג. 2012. 203-199; וינפלד, דוד. "חוקר ושורשו". "ידיעות אחרונות" ספרות. 25.3.1983; מירון, דן. "עֶבד לספרות העברית עד נצח. או: בשבח האותנטיות". "הארץ" תרבות וספרות. 12.6.2005. ה'2. סתוי, זיסי. "גם במחקר משקיעים לפעמים רגש". "ידיעות אחרונות" ספרות. 18.11.1988. 20, 25; שנפלד, רות ואבנר הולצמן. "ביבליוגרפיה של כתבי שמואל ורסס 2002-1938". "מווילנה לירושלים". מחקרים בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי מזרח-אירופה מוגשים לפרופסור שמואל ורסס. ירושלים: מאגנס. 2002. 609-627.

אבנר הולצמן