משוררת וסופרת
נולדה בתל אביב להורים יוצאי רוסיה, דתיים שהפכו לחילוניים. למדה בבית הספר היסודי ע"ש אליעזר בן-יהודה, בגימנסיה העברית "הרצליה" ובתיכון "עירוני ה"'. שירתה בנח"ל, ובמסגרת השירות נשלחה לירושלים להקים שבט צופים צעירים בשכונת מצוקה. זו היתה פגישתה הראשונה עם ירושלים, שלימים קבעה בה את מושבה, והיא מלמדת כתיבה יוצרת ב"מכון כרם".
ב-1973 החלה את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לפילוסופיה יהודית וקבלה. בשנות השבעים המאוחרות הקימה עם חבורת סטודנטים מהחוג לספרות עברית קבוצה שהוציאה את כתב העת "מראות". ראשי הקבוצה היו דניאל סטבסקי, היום רב ומחזיר בתשובה, וכן הסופרים בנימין שבילי, משה-מואיז בן הראש וז'יל אמויאל, שפירסמו ב"מראות" את ביכורי יצירתם, סיפורים ושירים ברוח מקורות היהדות. בראשית שנות השמונים התפרקה הקבוצה.
החלה לפרסם את שיריה בכתב העת "חדרים" ופירסמה בהמשך את שיריה ואת הפרוזה שלה בכתבי העת "מראות", "חדרים", "אפס שתיים", "גג", "מרפסת קונטרסים לשירה" ואחרים. ספרה הראשון, "תאוגרמה" (עקד, 1978), הוא חיבור תיאולוגי הכתוב בצורה פיוטית, וספר השירה הראשון שלה, שעל כתב היד שלו זכתה בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית (1990), יצא לאור בשם "שושני דומה" (ספרית פועלים, 1992). לפרנסתה עסקה בעבודות מזדמנות, וכך הגיעה בסוף שנות השמונים למעון לילדים חירשים, שבו עבדה ובמקביל כתבה יומן. לאחר מכן כתבה את ספרה אלוהים זה לא אני, על מעון לילדים חירשים, שזכה בפרס קרן ירושלים (1992).
ספרה "אינתא עומרי" (1994), שהיה רב-מכר, רומן פיוטי העוסק באהבה בלתי אפשרית בין צעיר ערבי לצעירה יהודייה, עורר הדים פולמוסיים וזכה הן לביקורות חיוביות והן לביקורות מחמירות. גם ספרה "תחת שמי מכסיקו" (2001), הכולל שתי נובלות (""תחת שמי מכסיקו"" ו"ישו השחור״), עורר מחלוקת. בנובלות היא עוסקת בשתי נשים העורכות מסע אישי ורוחני אל עצמן, מגלות את זהותן בסביבה נוצרית פגאנית מלאה יצרים, חוות חוויות משיחיות ושבות מחוזקות.
הרצפלד חוזרת ובוחנת בכתיבתה חומרים נפיצים – חברתיים ונפשיים-קיומיים. ספריה מלאים במצבי קצה שבהם נבחנים גיבוריה, וחלקם עוברים תהליך של "גאולה דרך הביבים". היתה חלוצה בהתמודדות ספרותית אמיצה בכמה הקשרים חברתיים ותרבותיים. כך, בין השאר, בספרה "תחת שמי מכסיקו" היא הקדימה את זמנה בעיסוק במגע הרוחני-מיסטי של דמויות ישראליות עם השאמאניזם במרכז אמריקה, שיפותח בהמשך ברומנים של אשכול נבו, אילן שיינפלד ואחרים.
שפתה פיוטית, עשירה, לעתים אקסטטית, מתפרצת ואלימה, לעתים עדינה ודקת מבע.
ספרה האחרון עד כה אני גיטל, מתאר מסע של אישה יהודייה מהמאה ה-18 לארץ ישראל. הספר זכה לשבחים על יכולתו לתת נקודת מבט נשית ומיוחדת.
מלצר, יורם. "בעקבי הומרוס ובדרכי האינדיאנים". "מעריב" ספרות. 27.4.2001. 26; נגב, אילת. "ראיתי משהו שידעתי שקוראים לו ערבי״. "ידיעות אחרונות" 7 ימים. 9.12.1994. 30-28; עברון, עדנה. "מהמרת על כל הקופה". "ידיעות אחרונות" ספרות. 22.10.1993. 36; שיינפלד, אילן. "פמיניזם מיסטי״. "על המשמר". 28.2.1992. 21.

אלישע פורת ויגאל שוורץ