משוררת וציירת
נולדה בקיבוץ דגניה ב'. ב-1967 סיימה את לימודיה ב"בצלאל" והוענק לה תואר ראשון באמנות. עבדה בעיריית ירושלים ומתגוררת בעיר משנות נעוריה. לצד פעילותה כמשוררת הציגה מעת לעת את עבודותיה בתערוכות יחיד בארץ ובתערוכות משותפות בעולם. לאורך כל שנות פעילותה מקפידה לשלב בין שתי אמנויות אלה, השירה והציור, שמהוות בעולמה שני משלבים של דיבור הנבללים זה בזה ומשלימים זה את זה. כך, למשל, התערוכה "ניירות לראנא", שהוצגה ב"בית האמנים" בירושלים ב-2009, היא מעין מימוש ויזואלי של שתי השורות החותמות את השיר "מה שקורה בלב פשוט קורה", שורות שהונצחו על קיר התערוכה: "'מִישֶׁהִי נִטְרֶפֶת דַּעְתָּהּ', אָמַרְתְּ/ 'מָה שֶׁקּוֹרֶה בַּלֵּב, פָּשׁוּט קוֹרֶה', אָמַרְתִּי" ("צפור שבפנים עומדת בחוץ"). מתח מתמיד זה בין הכאוס ("מישהי נטרפת דעתה") ובין הניסיון ליצור צורה – מתח שמקורו מחד גיסא בהעדפת המרחב הרגשי והחושי על פני מרחבי המחשבה הממיינת וה"ממשטרת", ומאידך גיסא בצורך המודע להעניק מלבוש מילולי למערבולת התחושות והרגשות – מלווה את יצירתה לכל אורכה.
לאה גולדברג, שהרכבי רואה בה את מורתה הגדולה, היא ששלחה את שיריה הראשונים של הרכבי לפרסום ב"על המשמר" ואף הכינה לדפוס את ספר שיריה הראשון, "כי הוא מלך" (מ' ניומן, 1974). הספר זיכה אותה בפרס לביכורי יצירה על שם ניומן. הציפור, שנדדה משיריה של גולדברג אל עולמה של הרכבי ונהפכה לאחד מסמליו החידתיים, הונצחה גם בשם מבחר שיריה המקיף, "צפור שבפנים עומדת בחוץ": שירים 2008-1962, שראה אור ב-2009.
"אוֹר-כָּחוֹל אוֹר-אָדוֹם נִשְׁפַּךְ מֵעֵינַי", נכתב בשיר "סילביה סילביה סילביה" ("צפור שבפנים עומדת בחוץ"), ואכן, הצבעים – ובייחוד הוורוד, האדום, הכחול, התכלת, הלבן והשחור – ממלאים בשירתה של הרכבי תפקיד מרכזי. התחקות אחר מופעיהם תגלה מעין קלידוסקופ רגשי, הנע בין רגעי השלווה או השלווה המדומה של ה"תכלת", בין סערות הנפש הגלויות והאימה המרומזת של ה"ורוד" או ה"אדום" ובין רגעי הייאוש הגמור של ה"שחור" או ה"לבן". לא פעם נדמה כי לצד מופעי הכאב הקשה מנשוא, לצד מבעי הסובייקט המתפרק לגורמיו ולצד תבניות החזרה האובססיביות המאפיינות את שירתה של הרכבי – הישנוּת של מילים, צירופים או משפטים סתומים כבמעין ריטואל או טקס מאגי שמטרתו היא העלאתו באוב של הנעדר, או הצבעה על סודו הבלתי-ניתן לפענוח של ה"יש" – לצד מופעים אלה של פירוק ופירור, שומרת ה"ויזואליות" של שירה זו על ממד עיקש של האחדה, של איסוף רסיסי הדיבור לכלל מבע קולי.
בנה של חדוה הרכבי, אלישע הרכבי, נהרג בתאונת ירי ב-2003. מחזור השירים "מִיגוֹ", שנכלל במבחר השירים "צפור שבפנים עומדת בחוץ", הוא קינה על מותו בטרם עת.
ב-2014 יצא ספרה ראנא שבמרכזו עומדת אהבה לאישה ערביה אלמונית שנעלמה לפתע. את ראנא הגדיר אלי הירש ״כפסגת היצירה של הרכבי״. ב-2018 פורסם הספר מיגו שממשיך את העיסוק של הרכבי במות בנה. גם ספר זה זכה לשבחים רבים. שני הספרים האחרונים של הרכבי הם חלקים מטרילוגיה בהתהוות.
על שירתה זכתה הרכבי, בין השאר, בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול ז"ל (ב-1982 וב-1992), בפרס יהודה עמיחי (2010), בפרס רמת גן (2011), בפרס ביאליק (2014), בפרס אקו״ם על מפעל חיים (2017), בפרס דליה רביקוביץ למפעל חיים (2018) ובפרס י"ל גולדנברג של קק״ל (2018).

ברתנא, אורציון. "כיוונים עצמאיים: שירה ישראלית במצוקה: ב". "מאזניים" ס"ח (4). ינואר 1994. 64-62; לאור, יצחק. "זה בדם שלהם: לקוות. לקוות ולקוות ולקוות". "הארץ" תרבות וספרות. 2.4.2010. 4; סלע, מיה. "ציפורים נשמו חלמו בי". "הארץ" גלריה. 28.2.2010. 3, 6.

אורי הולנדר