משורר, מתרגם, עורך ומבקר ספרות
נולד בפתח תקווה ושם התחנך. בוגר החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. שיריו הראשונים פורסמו בגיליון 9 של כתב העת "סימן קריאה" (1979). בימי לימודיו באוניברסיטה התיידד עם משוררים שהיו קשורים באותן השנים לכתב העת "עכשיו", בהם אלון אלטרס, חזי לסקלי ורובי שונברגר, ועמם ערך את הגיליון היחיד של כתב העת לשירה "מקום" (1985).
מסוף שנות השמונים פרסם מאות רשימות ביקורת וטורים ספרותיים בעיתונות. היה מבקר הספרים הקבוע של המקומון התל-אביבי "העיר" (1989-1994) ולאחר מכן של המוסף תרבות מעריב (1998-1994). משנת 2007 הוא כותב טור שבועי על שירה ב"ידיעות אחרונות". במחצית הראשונה של שנות התשעים תרגם מאנגלית רומנים, נובלות וסיפורים קצרים.
בשלהי שנות התשעים הפכה העריכה הספרותית לעיסוקו המרכזי. הוא היה העורך הראשי של הוצאת מודן (2003-2001) וערך ספרים רבים שהופיעו בהוצאות עם עובד (ספרייה לעם), הקיבוץ המאוחד (הספרייה החדשה), "ידיעות אחרונות", בבל, כתר ומפה. במהלך השנים ערך הירש כמאתיים ספרי שירה ופרוזה.
ספר שיריו הראשון "רעש" ראה אור ב-1986 בהוצאת "עכשיו". בספר זה נכללו שירים שנכתבו בשלהי שנות העשרה ובראשית שנות העשרים לחייו, שירי נעורים סוערים, המאופיינים במתח גבוה בין הרגשות האינטנסיביים והפרועים המובעים בהם לבין השאיפה לעצב את הרגשות הללו במבנים לשוניים ומוזיקליים סדורים. אנרגיות שמקורן במוזיקת הנעורים הפופולרית של שנות השבעים, בעיקר של מוזיקת רוק, ושל השירה עשירת המשלבים של יונה וולך, נפגשים בהם עם כמיהה לצורה ולמשמעת סטרופית (בתים עם פזמון חוזר) ומוזיקלית.
ספר שיריו השני "טיול בשלושה": סיפור מסע בתשעים ושש סונטות, ראה אור ב-1998. ספר זה הוא כמעט היפוכו של קודמו. זהו סיפור מסע בתשעים ושש סונטות, שאינן חרוזות ושקולות אך משמרות היבטים מהותיים של צורת הסונטה, המתאר טיול שערכו המשורר, אשתו ובתו הקטנה באומברייה ובטוסקנה, בעיקר בעיירות קטנות. ההשראה העיקרית אינה עוד של מוזיקת רוק אלא של תרבות ימי הביניים המאוחרים והרנסנס המוקדם, הן הציור של ציירי סיינה הגדולים בני המאה ה-14 שעומד במרכז השירים והן צורת הסונטה, על המבנים הרטוריים המיוחדים המאפיינים אותה.

ספר שיריו השלישי "מוזיקה חדשה" ראה אור בראשית 2008 בהוצאת חרגול. בספר זה הירש לא מנסה להתחקות אחרי רנסנס שכבר אירע, אלא לחלום על רנסנס שטרם אירע ואולי אף להגשימו, לפחות באופן פרטי. הגעגוע לצורות העתיקות, האבודות, של שירת העבר הגדולה, לקולה הסמכותי ולמוזיקליות הסוחפת שלה, אינו מתבטא בניסיון לחזור אל הצורות הישנות, אלא בניסיון לברוא צורות חדשות ומעודכנות, השואבות מהן כוח אך גם מתחרות בהן.
בשנת 2013 יצא לאור ספרו הרביעי, גני תל אביב התלויים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זוהי אסופה של שירי קינה שחיבר הירש על חברו הטוב, דן דאור. תל אביב משמשת בספר זה כתפאורה עצובה למסלולי ידידותם של השניים. ברקע שירי הקינה נוכחים שלושה מוקדי השפעה: תרגומיו של דן דאור מסינית קלסית, שירי האהבה של רחל המשוררת ולאה גולדברג, והקינות התנ"כיות.
ספרו החמישי, שברים ו"רעש", יצא ב-2016 בהוצאת קשב לשירה. הספר מחולק לשתי חטיבות: החטיבה הראשונה היא "שברים", אוסף שירים, רובם אוטוביוגרפיים, שנכתבו בעשור האחרון, והחטיבה השניה היא ""רעש"", המהווה פרסום חוזר לספרו הראשון של הירש. ההעמדה של שתי החטיבות זו לצד זו מאפשרת הצצה להתעצבות הדיוקן העצמי, לאורך השנים החולפות.
הירש הוא חתן פרס היצירה לסופרים עבריים לשנת תשע"ה.
מתרגומיו: חניף קוריישי, "הבודהה מהפרברים" (1993); סול בלו, "גניבה" (1994); ג'ון אפדייק, "בק: הספר" (1995); ג'ון דוס פסוס, "מנהטן טרנספר" (1995, עם דן דאור); פול אוסטר, "מר ורטיגו" (1996, עם דן דאור). עריכה (מבחר): אהרן שבתאי, "המיתולוגיה היוונית" (2000); יעקב רז, "המיתולוגיה היפנית" (2000); נאוה סמל, "צחוק של עכברוש" (2001); דן צלקה, "בסימן הלוטוס" (2002); סייד קשוע, "ערבים רוקדים" (2002); אלונה פרנקל, "ילדה" (2004); אלון חילו, "מות הנזיר" (2004); חיים לפיד, "הצבי הבוער" (2007); מאיה ערד, "תמונות משפחה" (2008).

איתן, מרים. "אפשרות שירית חדשה". "עתון 77" 93. 1987. 10, 38; שיפמן, סמדר. "המודרניות, "העיר" והאנשים". "הארץ" ספרים. 14.2.96. 6; בראל, נוית. "אין לאן לברוח". מאזנים פ"ב, 1. 54־55.

מערכת הלקסיקון