מחזאי, תסריטאי ומתרגם
נולד בפרדס חנה לאב קבלן בניין. לדבריו, מאז למד בכיתה ב' ועד גיל עשרים ואחת חשב שיהיה שחקן. בצבא שירת תחילה בצנחנים, הגיע ללהקת חיל השריון והיה מפקד הלהקה. נשוי לשחקנית קלאודיה דה לה סטה.
עם שחרורו הבין שאינו רוצה להיות שחקן, והחל לכתוב שירה ודרמה. את מחזהו הראשון, "רגע של פְּנים", כתב ב-1968, בהיותו סטודנט לספרות עברית ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. זהו מחזה פוליטי על הבעיה היהודית-ערבית, והוא נשלח לקבוצת התיאטרון "בימת השחקנים" בניהולו של עודד קוטלר, אך לא התקבל. כעבור שנתיים, משהצטרפה הקבוצה לתיאטרון חיפה והוקמה שם סדנה למחזאות מקורית, שלח אליהם הורוביץ מחזה חדש, "אחים", על צמד סטודנטים-"אחים" המתגוררים בשכונת נחלת "אחים" בירושלים ונתונים בעימות עם בעל הבית ואחיו. המחזה הוצג בבימויו של עודד באי (1970), והורוביץ נכנס לקבוצה הנבחרת של מחזאים ישראלים צעירים שתיאטרון חיפה טיפח באותן שנים. כעבור זמן-מה החל ללמד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב (1986-1972). עבודת הגמר שלו לתואר שני היתה כתיבת מחזה על פי הרומן של י"ח ברנר "שכול וכישלון" (1975). בהמשך כתב עוד עשרים ושלושה מחזות, בהם "עלילות יחזקאל פיירמן", המגולל את פרשת חייו של ברנר.
הזהות הישראלית המשתנה במהלך שנות המדינה ניצבת במרכז רבים ממחזותיו. כך ב"צ'רלי קצ'רלי" (1977), הבוחן את האידיאולוגיה הציונית-חלוצית באמצעות דמות הצבר המיתולוגי בתערובת של ביקורת ואמפתיה. לפי הורוביץ, הצבר איבד את צימאון המרחבים שלו, את רוח ההרפתקנות ואת הנכונות להקרבה, וכל מה שנותר בו הוא רצון עז להצליח בעסקים ולצבור כסף בבנק. ההצגה זכתה בפרס מסקין לתיאטרון (1978). מחזה אחר שרקעו פוליטי, "יאיר" (1991), עוסק בתפישתו ובהריגתו של אברהם שטרן – "יאיר", מפקד הלח"י, כאשר ברקע משתמעת הקבלה לטרוריסטים הפלסטינים, אך ותיקי לח"י, ובראשם ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, אימצו את ההצגה אל חיקם, והאמירה הפוליטית המובלעת התפוגגה. המחזה זכה בפרס פינסקי למחזאות (1991).
את כתיבתו מייחדת גם דרכו בעיבוד מקורות יהודיים. "מעשה נורא" (1979) מגולל את סיפורו של המקובל הצפתי יוסף דילה ריינה בן המאה החמש-עשרה, שרצה להביא גאולה לעולם על ידי הריגת סמאל, מקור הרע, אך בסופו של דבר הצליח סמאל לצרפו ל"צד האחר". הטקסטים הדתיים-מיסטיים (שעובדו עם יעקב רז, שגם ביים את ההצגה) הוצגו בטכניקה דרמטית משולבת של סיפור והצגה, של מוטיב וחזרות עליו בשינויים קלים, בדרך שיצרה איזון בין ניכור ובין הזדהות.
"יוסלה גולם", שהוצג בתיאטרון "לה מאמא" היוקרתי בניו יורק בבימויה של רנה ירושלמי (1982), מתמודד בדרך ייחודית עם מחזהו של לייוויק "הגולם". הורוביץ משתמש בשפת הקודש, במנהגים ובהווי לצורך אמירה פוליטית אקטואלית. לפי המחזה, מדינת ישראל היא "הגולם" האמור להגן על היהדות, אך הוא נכשל בתפקידו. גם ב"קמצא ובר קמצא" (2006) הוא מגלה בקיאות במקורות היהודיים. המחזה כתוב באמצעות מדרשים המספרים על חורבן בית שני, "אך אין זה", כותב הורוביץ במבוא למחזהו, "מחזה על המאה הראשונה לספירה. זהו מחזה על כאן ועל עכשיו". מתוך המדרשים יצר הורוביץ סיפור על עיר נהרסת, שתושביה עסוקים בחשבונות של כיבודים, כמעשה "קמצא ובר קמצא", שגורש בבושת פנים מסעודה.
העיבוד ליצירות סיפורת, שבו החל הורוביץ בראשית דרכו, נמשך גם בשנים הבאות. "משחיז הסכינים הסיני" נכתב על פי סיפוריו של נסים אלוני והוצג ב-1984 בבימוי עודד קוטלר. סיפורי הקובץ "הינשוף" של אלוני, על ילדותו בצל המלחמה, הפכו למחזה רווי כאב, געגועים ואהבה. במרכז העלילה סיפור התבגרותו של נער תל־אביבי בימי מלחמת העולם השנייה. אותו עניין בעולמם המופנם של ילדים הוא מגלה גם במחזה "הר אדוני" (2007), שנכתב על פי ספרו של הסופר האיטלקי ארי דה לוקה. העלילה מתרחשת ב-1960 בשכונה בלב נאפולי. במרכזה ידידות הנרקמת בין נער בן שלוש-עשרה ובין סנדלר יהודי ניצול שואה, המבטיח כי בגיבנת שלו מצויות כנפיים שיעיפו אותו לירושלים. הרקע האיטלקי מופיע גם במחזהו "מעשה מופלא", המתרחש בכפר בדרום-איטליה בתקופת עלייתו של מוסוליני לשלטון. קתרינה נישאת בניגוד לרצונה לסלבטורה, המבקש להפוך אותה לבהמת עבודה ולמכונת ילודה. דרכה היחידה למרוד היא לתת לטרנטלה, העכביש המיתולוגי, להשתלט על גופה ועל נשמתה. כך הופך מחזה המתרחש באיטליה לגרסה נוספת של "הדיבוק". ההצגה הוצגה לראשונה בתיאטרון "קולוסיאו" ברומא (1998) וזכתה בפרס ראשון בפסטיבל עכו (2000).
בתחום הקולנוע כתב הורוביץ את התסריטים לסרטים "מסע אלונקות" (1975), "טרנזיט" (1980) ו"המקלחת" (1998), שזכה בפרס ראשון לדרמה קצרה בפסטיבל הבינלאומי התשיעי לקולנוע וטלוויזיה בירושלים, בפרס ראשון בפסטיבל "קאט" בתל אביב ובפרסים ראשונים בפסטיבלים באורוגוואי ובצ'ילה, וכן לציון לשבח בפסטיבל קראקוב בפולין. "השרשרת של פסיה" זכה בפרס המבקרים בפסטיבל לקולנוע יהודי בגירונה, ספרד (2007).
ספרו "כמו גשר תקוע: שיחות עם השחקנים מוחמד בכרי, סלווה נקארה-חדאד, מכרם כורי, ח'אולה חאג' וסלים דאו" (1993) הוא תוצר של שיחות וראיונות שערך עם שחקנים, העוסק במתח בין היותם אמנים "נטו" ובין היותם מייצגים של המציאות הפוליטית-חברתית במדינת ישראל הכופה עליהם הזדהות. ערך את הספר "אני מלחמת אזרחים" (2004) המכיל מבחר כתבים של חיים גורי.

לוי, שמעון. "מבוא". דני הורוביץ. ארבעה מחזות. תל אביב: ספרא. 2007. 7-19.

חיים נגיד