משורר ומתרגם
נולד בתל אביב שבה התגורר כל חייו. בשנות השישים של המאה העשרים חבר אל מי שנודעו כקבוצת "המשוררים התל-אביביים", שעמה נמנו גם יונה וולך ומאיר ויזלטיר. ב-1963 ערכו הורביץ וויזלטיר את כתב העת הספרותי "קילטרטן" ומאוחר יותר (1968) את "גליונות שירה" בהוצאת גוג. היה זה המבקר והעורך גבריאל מוקד שהכתיר עוד ב-1965 את השלושה כ"משמרת הצעירה" של השירה העברית והקדיש להם את חוברת מס' 14 של כתב העת "עכשיו" בעריכתו.
ספר שיריו הראשון של יאיר הורביץ, "ברחובות אילמים" (בשיתוף עם המשורר בנימין פשוט), ראה אור ב-1959 (עקד). ספרו העצמאי הראשון, "שירים מן הקצה הנמוך", הופיע ב-1961 (מנו-שיר). לאחר מכן הוציא לאור עוד שנים-עשר קובצי שירה, ספר פרוזה בשם "יונייקה" (1970) וכן "פרקים מספר החלום: שירים לבני הנעורים" (1978).
הִרבה לתרגם משירתו של המשורר הסקוטי הנודע יו מקדרמיד, ובתרגומו ראה אור הקובץ "הברקן והגביע" (1983) וכן אנתולוגיה של תרגומים משירת סקוטלנד, "השושן הקטן לבן" (1988).
מבחר משירת הורביץ שכותרתו "גורל הגן" בעריכת מנחם פרי יצא לאור כשנה לאחר מות המשורר.
ב-1974 הוקרן בטלוויזיה הישראלית סרטו התיעודי של הבמאי מיכאל לב-טוב "כדרכן המילים". לצופים התאפשרה הצצה לעולמו הפרטי של יאיר הורביץ, והמשורר אף קורא בסרט משיריו. שירים אחדים משלו הולחנו בשעתם על ידי שלמה גרוניך ושרה שהם. זכה בפרס מרדכי ברנשטיין (1983), בפרס נתן אלתרמן (1986) ובפרס היצירה מטעם קרן ראש הממשלה (1987).
שירתו, שכבר מתחילתה היתה מגובשת ובעלת מודעות עצמית, הציבה עצמה עם הופעתה על בימת הספרות העברית בעמדה נגדית לבית מדרשו של נתן זך, שהושפע מן המודרניזם האנגלוסקסי נוסח ט"ס אליוט. אליבא דזך, על "השיר הנכון" להיות נטול רגש ומחושב ושומה עליו להימנע משימוש במטפורות, שבהן ראה קישוט גרידא, ולחתור לעיצובה של לשון שירית שתהא קרובה ל"שפת הרחוב". כנגד זאת טען הורביץ כי הרגש, כמו גם המחשבה, הנם חלקים בלתי נפרדים של הישות והעצמיות, ועל כן מול הטענה השירית של זך "המשורר אינו שר", הוא טען בלהט: "אני שר".
המטפורה, טען הורביץ, אינה קישוט גרידא כי אם כלי שבאמצעותו ניתן לביית את החדש ולמשמע את הלא-מוכר, ולפיכך הדבר מאפשר לנו להתקרב להבנת החוויה האנושית. לגבי דידו, שפה איננה "מתארת" עולם כי אם בוראת עולם – ולדעתו זהו לאמיתו של דבר העולם היחיד שקיים עבורנו. עם זאת קיבל הורביץ חלק מביקורתו של זך על השימוש במטפורה, ששירת באורח מזיק קונבנציה של הבנה פיגורטיבית בלבד של מילות השיר. לדוגמה: המילה "אביב" חדלה מלסמן עונת שנה גרידא ותחת זאת נתפשה כמילה נרדפת לפריחה, לנעורים או להתחדשות. לשיטתו אין צורך לוותר על לשון פיגורטיבית באשר היא, אלא לשנות את הקונבנציה של "הבנת" שירה באמצעות בניית תחביר שיאלץ את הקורא לבחור בין הבנה פיגורטיבית ובין הבנה ליטרלית של מילה מסוימת – שכן אי-שימוש במטפורות עלול לחסל כליל אפשרות של הבנה פיגורטיבית ויצמצם בעליל את שדה המשמעות של המילה, ובתוך כך ימזער עוד יותר את המילון העברי, הצנוע ממילא בממדיו. בשל כך סירב ליצור שפה שירית שמתקרבת ללשון הדיבור. הוא סבר כי חיי המדף של השפה המדוברת הם לעולם קצרים, ועל כן מוטב ליצור שפה שירית שתהיה נגישה תמיד למי שבקי ורגיל בספרות העברית על כל רבדיה.
את עיקר השראתו לפואטיקה שלו מצא הורביץ בעולמה של הקבלה. בעולם הקבלי מצא תימוכין לתפישתו את השפה כבוראת עולם. בקבלה מצא גם מענה לבעייתיות שגילה במחשבה הרציונליסטית. הקבלה הציעה לו מילוט מן העריצות המחשבתית הרציונליסטית בדמותו של הדואליזם, שמסוגל לבטא את מה שנתפש לכאורה כסתירה או כחוסר היגיון. הדואליזם הקבלי איפשר לו יצירת מבע שירי שהוא איחוד של ניגודים והושבתן של סתירות בכפיפה פואטית אחת.
בדומה ליו מקדרמיד, שממנו הִרבה לתרגם, וכוויליאם בלייק, המשורר האנגלי בן המאה השמונה-עשרה, סבר כי הניגוד והפרדוקס מצויים בבסיס הטבע האנושי, וכי בלי סינתזה ביניהם אין רוח האדם מסוגלת לנוע לקראת קִדמה. כבר ב"שירים מן הקצה הנמוך" (1961) אימץ את תפישת העולם הדואליסטית כדי למרוד בסופיותו של המוות, שאותו ביקש לתפוש כהמשך הכרחי של החיים. כלומר, המוות הוא מה שמעניק משמעות לחיינו והופך אותנו לרגישים ובעלי אמפתיה לזולתנו. כמו כן המוות, לשם הדגמת אחד העניינים שבהם עסק בספרו הראשון, איננו עונש מידי האל. ולראיה, אביו שמת, כשהורביץ היה בן שמונה, היה אדם אציל ומותו אינו מעיד על התערבותו של אל נוקם ונוטר. לאחר מות אביו, במשך שנה שלמה, פקד הורביץ את בית הכנסת השכונתי לשם אמירת "קדיש יתום". חוויית ילדות זאת עוצבה באחת הפואמות החשובות ביותר שלו: "תום ותהום וקיים" מתוך "נרקיסים למלכות מדמנה" (1972).
תפישת העולם הדואליסטית-הרמוניסטית ליוותה את שירתו עד לקובץ שיריו "בשבתי לבדי" (1976). הורביץ, שאיבד כמה מחבריו הקרובים ביותר, כשל בנישואיו וסבל ממחלת לב שהלכה והחמירה – התקשה להחזיק ברעיון של עולם שבו שוררת הרמוניה בין טוב לרע בשעה שניסיון חייו לימד אותו כי ידו של הרע גוברת על הטוב. כשעלה בדעתו כי ראיית עולם דואליסטית של שחור ולבן עלולה להיות מוגבלת, נדרש לפילוסופיה של ברוך שפינוזה. הפילוסופיה של שפינוזה נבחנה בספר "בשבתי לבדי" וביתר שאת בספרו הבא, "אנטומיה של גשם" (1980). הורביץ בחן אחת לאחת את הטענות של שפינוזה וגילה כי הן אינן משכנעות אותו. אם טוען שפינוזה כי עצם הופך ל"קיים" יותר ככל שיש לו יותר תארים, אומר הורביץ, ריבוי התארים הופך אותי לפחות ופחות קיים בתור ישות קוהרנטית, לאדם "זירעוני" חסר זהות. את הדרישה של שפינוזה לשוויון הנפש בפני ההיפעלויות הוא דחה על הסף משום שהרגיש כי אי-ציפייה להתרחשותם של דברים רצויים גזרה עליו מוות רגשי. ולבסוף טענתו המנחמת, לגבי דידו של הורביץ, של שפינוזה כי משהו בנפש האדם נשאר לעולם נצחי ואינו יכול להינזק עם הגוף גרמה להורביץ, כפי שעולה משני קובצי שיריו האחרונים: "יחסים ודאגה" (1986) ו"צפור כלואה" (1987), לנסות ולהתחקות אחר אותו "דבר-מה" שבנפש שעל פי שפינוזה אינו נפסד לעולם. זאת מתוך הצורך להתמודד עם המחשבה המאיימת על איון התודעה העצמית שמביא המוות.
בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה כי אין כלל בנמצא "דבר-מה" מעין זה שהוא יכול להבין או לתפוש במחשבתו, לפיכך פנה בקובץ שיריו האחרון, "צפור כלואה", לפנטזיה על הישארות הנפש וגלגוליה, שבה מופיעה בין השאר נשמתה של יונה וולך שהתגלגלה בציפור.
הורביץ היה אתיאיסט. עם זאת היתה בו הרליגיוזיות של המשתוקק להשגחה אלוהית חומלת. הקבלה התיאורגית בגרסתה הלוריאנית (כלומר על פי משנתו של האר"י), מאמינה בכוחו של היחיד לשנות סדרי עולם באמצעות מעשיו הטובים. זוהי גם האמונה האחת שליוותה את הורביץ בחייו. הוא נפטר בגיל ארבעים ושבע בבריסל, בעודו ממתין לניתוח השתלת לב.
כל שיריו של הורביץ רוכזו ופורסמו בספר כל השירים (2008).

ארגוב, טלי. "ציפור בודד על גג, עיונים בשירת יאיר הורביץ". ירושלים: כרמל. 2007; דותן, איל. "מה בין גובה העקבים לעומק הצעד". "עתון 77" 119. דצמבר 1989. 15; זנדבנק, שמעון. "צריך האדם לשיר". "הארץ" ספרים. 27.8.2008. 10; לאור, יצחק. "הרוח בשלל לשונותיה משמיעה ואין שומע לה: עשור למותו של יאיר הורביץ". "הארץ" תרבות וספרות. 17.7.1998. 14; פרי, מנחם. "'"גורל הגן"". "סימן קריאה" 7. 1977. 367-376, 469-471.

טלי ארגוב