סופר ועורך
נולד בירושלים למשפחה שומרת מסורת. למד בבית הספר "מעלה" ושירת בנח"ל. עם שחרורו מצה"ל למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, והיה דובר משרד החינוך והתרבות ודוברו של השר יגאל אלון (1974-1971). ב-1974 קיבל תואר ראשון במשפטים, אך פנה לעבוד כמנהל עבודה בחברה להובלת עפר, שעסקה בין היתר בבניית קו הביצורים בסיני. אחר כך עבד כדובר הסוכנות היהודית (1976-1975).
ב-1976 החל בקריירה עיתונאית, תחילה ב"דבר" ואחר כך ב"הארץ" ובעיתון "חדשות". בספרו הראשון "אל תירו בנשיא" (זמורה-ביתן, מודן, 1980) שבו תיאר מזימה לרצח סאדאת. כעבור שנתיים פרסם את "ברמן, למה עשית לי את זה" (1982), קובץ סיפורים שחלקם כבר התפרסמו בטורים שכתב בעיתונות. ב-1983 זכה לתשומת לב ציבורית רחבה בעקבות מאמר שפרסם ב"הארץ" בעקבות רצח אמיל גרינצווייג, תחת הכותרת "אין לי אחות", ובו הביע דעות נחרצות נגד הימין הקיצוני והקשר בינו לבין עדות המזרח. כתוצאה מכך ההתעניינות בטוריו גברה, וב-1986 שוב קיבץ מבחר מהם בספר "מחפשים את גואלמן". ספרו "אפריקה אפריקה" (1988) נכתב בשיתוף העיתונאית תמר גולן, ובו שיחות עמה, שבהן העלתה את חוויות היומיום שלה כאישה וככתבת זרה ביבשת השחורה. ב-1991 ראה אור עוד קובץ טורים פרי עטו "שלושה בממ"ט אחד".
ב-1992 עורר סערה נוספת, כשפרסם את הספר דן בן אמוץ – ביוגרפיה, ובו תיאורים של הקשרים המיניים שניהל לכאורה עם קטינות, ויחסים של גילוי עריות שקיים עם אמו. רבים הוקיעו אותו בעקבות הספר, וה"דבר"ים אף הגיעו לכלל דיון בכנסת. המשטרה פתחה בחקירה נגד אחדים מחבריו של בן אמוץ, שלכאורה השתתפו במסיבות מין עם קטינות, אך התברר כי העובדות שהובאו בספר לגביהם לא היו מבוססות די הצורך.
ב-1996 פרסם קובץ נוסף מטוריו-סיפוריו בשם "הקיץ של רינה אוסטר" ובאותה שנה ראה אור הספר "שרמן" "בחורף", סיפור בלשי קלאסי במתכונת חובשת כיפה. עוד באותה השנה התפרסם ספר אלבומי שכתב עם האמן דוד טרטקובר "איפה היינו ומה עשינו", ובו סקירה נוסטלגית של הווי שנות החמישים ושנות השישים באמצעות פריטים כמו רהיטים, בולים, מודעות פרסומת וכו'. עוד ספר שהתבסס על טורים שכתב, "הפסטו של השכן ירוק יותר", ראה אור ב-1997, וב-1998 הוציא עם המעצב הגרפי עמרם פרת את "ספר הקומיקס הציוני", תיעוד של אירועים מחמישים שנותיה הראשונות של המדינה, באמצעות תצלומים שמולם הועמדו איורים פרי עטם של כמה מאיירים.
ב-2002 מונה לעורך הראשי של העיתון "מעריב", ובשנה זו גם ראה אור ספרו "האיש ללא" "עצמות", שתיאר שרשרת רציחות בפריז של סוף המאה ה-19, המרמזת לפתרון של שרשרת מקרי מוות בירושלים, כעבור 103 שנים. ב-2007 התפטר מתפקידו בעיתון, וכעבור שנה יצא לאור ספרו "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" (2008), המתאר יחסים עדינים ומיוחדים הנרקמים בין ילד יתום בירושלים לבין גבר מסתורי, לבוש בבגדי אישה. ב-2011 יצא ספרו "מגע הקסם של הבל גאגין".
כוחו בכתיבה הוא בעירוב של ריאליזם עם אירוניה נוקבת, אך גם עם חמלה והבנה לחולשות אנוש. עם זאת, רוב הדמויות בסיפוריו ובספרי המתח שלו משורטטות באופן חלקי, כמקובל בסוגות אלו. מבחינה זאת, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" מייצג לדעת רבים שינוי, שכן אל האיכויות הנזכרות של כתיבתו נוספו עיצוב מוקפד של הדמויות והעמקה פסיכולוגית רבה.

אלמגור, דן. "עיונים זה כמעט הכל: אל אמת ובדיה בביוגרפיה בכלל ובביוגרפיה של דנקנר על דן בן אמוץ בפרט". "ידיעות אחרונות" ספרות. 17.1.1992. 23; יורן, נועם. "פורנוגרפיה במובן הטוב של המילה". "הארץ" ספרים. 17.11.2002. 6, 13; ענברי, אסף. "אני בורגני ואני שלם עם זה". "אינטלקט" 3. 1994. 19-17; שקד, גרשון. "גיבור? תרבות?". "ידיעות אחרונות" ספרות. 17.1.1992. 23.

אמנון ז'קונט