עיתונאית וסופרת
נולדה במושב נהלל לרות ולמשה דיין. אחות בכורה לאסי ולאודי. שירתה כקצינה ביחידת דובר צה"ל. למדה יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים ומדעי החיים באוניברסיטה הפתוחה. במסגרת פעילותה הפוליטית היתה דיין חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה (2003-1992).
כיהנה כיו"ר מועצת העיר תל אביב-יפו והיתה האישה הראשונה בתפקיד זה. חייה הפוליטיים לוו בסערות, בין השאר כאשר פגשה ב-1993 את יאסר ערפאת, למרות התנגדות חבריה למפלגה. לאורך השנים פעלה רבות למען קידום תהליך השלום, קידום מעמד האישה ומניעת אלימות נגד נשים, זכויות אדם, זכויות מיעוטים וזכויות הקהילה הלהט"בית.
עבדה כעיתונאית ובעלת טורים בעיתונות היומית. פירסמה חמישה רומנים, ספר תיעוד, שתי אוטוביוגרפיות ואסופת מאמרים אקטואליים ("יש לי מה לומר", 1992) המבליטה את עמדותיה השמאליות-יוניות. בסרט ביוגרפי (קרן אבני, 2007) סיפרה כי בראש ובראשונה היתה רוצה לראות את עצמה כסופרת.
הרומן הראשון שכתבה, "פנים חדשות במראה" (1959), עורר בשעתו סערה מכיוון שתיאר מערכת יחסים שהיתה ככל הנראה לדיין הנערה עם גבר מבוגר. התמות המרכזיות ביצירתה הן מאבני היסוד של מדינת ישראל הצעירה: ניצולי השואה שהפכו לגיבורי חיל ("שני בנים לַמָּוֶת", 1967), מלחמת יום כיפור כרקע למשבר נישואים ("שלושה שבועות של סתיו", 1979) ומלחמת ששת הימים כפי שחוותה אותה כשהצטרפה לאריאל שרון במהלך הלחימה ("סיני, יוני 1967: יומן אישי", 1967). האוטוביוגרפיה "אבי, בתו" (1986) הציגה את יחסיה המורכבים עם אביה, ובספרה מנגד (2014) העמידה את דמותה במרכז, אל מול האתוס המשפחתי הסבוך.
דיין, השולטת היטב באנגלית ובצרפתית, כתבה שניים מספריה באנגלית: סיני 1967: יומן אישי (1967) ו"שני בנים למות" (1968) – שניהם תורגמו לעברית; ואחד בצרפתית: "אבק" (1963).

לם, אמירה. "ייסורי דיין". "ידיעות אחרונות" 7 ימים. 31.10.2008. 18-24; קופפר, רותה. "חוג הסילון שלי". "הארץ" גלריה. 25.9.2007. 1, 10; שטרס, חן. "כך הפכה יעל דיין מ'ילדה בחאקי' ל'אישה בשחור"'. "הארץ" ספרים. 5.11.2014.

דקל שי שחורי