חוקרת
נולדה בישראל. גדלה ברחובות ובנתניה. את לימודיה האקדמיים לתואר הראשון, השני והשלישי עשתה ביוניברסיטי קולג' בלונדון. נישאה ליהודי אנגלי ועמו הקימה משפחה בלונדון. היתה המרצה הראשונה לספרות עברית מודרנית באוניברסיטת קיימברידג', כהונה שאותה מילאה במסירות רבה עד יום מותה. כמו כן היתה פעילה מאוד בפתיחת צוהר לספרות הישראלית לקהל הקוראים באנגליה.
בספרה הראשוןThe Arab in Hebrew Prose: 1911-1948 , שיצא ב-1982 בהוצאת Vallentine Mitchell , בחנה את אופני הייצוג של הערבים בספרות העברית שנכתבה לפני קום המדינה. במרכז הדיון שבעה סופרים, שניים מהם ילידי הארץ (יצחק שמי ויהודה בורלא) והאחרים ילידי אירופה שעלו לארץ בעליות הציוניות הראשונות (משה סתוי, משה סמילנסקי, יהודה ירושלמי, יעקב רבינוביץ וישראל זרחי). מטרת המחקר לבחון כיצד השפיעו הנאמנות האידיאולוגית וארץ המוצא של היוצר על עיצוב דמותו של הערבי ביצירתו. דומב מסיקה כי מלבד שמי, שאר היוצרים אינם מתארים את הערבי כאינדיווידואל אלא מציגים אותו באופן סטריאוטיפי. בנוסף היא מגלה הבדלים בין עיצוב החברה הבדוואית לחברה הפלאחית. העמדה המוצגת כלפי הבדוואים דו-ערכית, התנשאות לצד הערצה. היוצרים מתבוננים בקנאה באורח חייהם והקשר אל האדמה אשר מזכירים להם את האבות המקראיים. החברה הפלאחית נתפסת לעומת זאת כנחותה, וזוכה לביקורת על חוסר הצדק החברתי השורר בה והאיבה הפנימית בין חבריה. בנוסף מציינת דומב כי הדת המוסלמית כמעט אינה מעסיקה את היוצרים הנדונים, אלא בעיקר מצבם החברתי של ערביי הארץ.
בספרה השניHome Thoughts from Abroad: Distant Visions of Israel in Contemporary Hebrew Fiction 1995)) ביקשה להתחקות אחר שאלות של בית, מקום וזהות ברומנים שנכתבו על ידי שישה סופרים בני דור המדינה: יעקב שבתאי, א"ב יהושע, רות אלמוג, בנימין תמוז, שלמה ניצן ויהודה עמיחי. בניגוד לספרות של שנות ה-40 וראשית שנות ה-50 שעסקה בעיקר בחיים המתהווים במדינה החדשה, ברומנים אלה המבט מופנה החוצה. הגיבורים יוצאים את גבולות המדינה למסע באירופה שהמפגש המחודש עמה מעורר תחושות סותרות של משיכה ודחייה ומחדד שאלות של זהות.
בנוסף ערכה את האנתולוגיה New Women's Writing from Israel(1996), ובה מבחר תרגומי סיפורת של יוצרות מרכזיות בנות-זמננו כמו: לאה איני, רות אלמוג, אורלי קסטל-בלום ואחרות. בפתח דבר היא מציגה את הרצף ההיסטורי של הספרות העברית המודרנית מאז תקופת ההשכלה, דרך תקופת היישוב ואחר כך קום המדינה, ואת מקומן השולי של הנשים בהיסטוריה הזו. תזוזתן של הנשים הכותבות אל המרכז מתחילה לדבריה רק בשנות ה-60 וה-70, עם המעבר מנושאי כתיבה קולקטיביים לאומיים לנושאים אוניברסליים ואינדיווידואליים, ועם השחרור מן המסורת הרוסית.

Coffin, Edna Ann. "Review on: The Arab in Hebrew Prose, 1911-1948". Middle East Journal 36 (4). 1982. 614; Fuchs, Esther. "Review on New women's writing from Israel: 'Lost and Lonely in the Promised Land: Hebrew Women Authors Write Their Lives"'. Bridges 7 (2). 1998. 44-47.

בתיה שמעוני