חוקרת וסופרת
נולדה בירושלים ולמדה בגימנסיה העברית "רחביה" ובבית הספר החקלאי "כנות". את דרכה האקדמית החלה בלימודי התואר הראשון בספרות ובמדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן המשיכה לתואר שני ושלישי בספרות באוניברסיטת תל אביב. ב-1979 הוענק לה תואר דוקטור. בתחילת שנות השמונים הצטרפה לסגל האוניברסיטה הפתוחה, עמדה בראש לימודי הספרות וכתבה חומרי לימוד רבים. בהמשך ייסדה את לימודי הקולנוע במוסד זה ועמדה גם בראשם. היא מונתה לפרופסור מן המניין ב-2001. במקביל לימדה גם בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב וב-2009-2003 כיהנה כראש המגמה העיונית בחוג זה. החל מ-2008 מכהנת כראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת "ספיר".
תחומי המחקר המרכזיים של גרץ הם ספרות עברית ותרבות ישראלית, קולנוע ישראלי ופלסטיני, טראומה וזיכרון פרטי וקולקטיבי. על מחקריה בתחומים אלה זכתה במענקי מחקר, בהם מענקי הקרן הלאומית למדע, מרכז מינרווה לזכויות אדם, וארגון המדע הישראלי-פלסטיני.
ספרה הראשון, "עמוס עוז: מונוגרפיה" (1980), שהתבסס על עבודת המאסטר שלה, עסק ביצירתו של עמוס עוז, ולמעשה היה מהחיבורים הראשונים שמיקמו אותו במרכז הקאנון הספרותי הישראלי. ספרה השני, "חירבת חיזעה והבוקר שלמחרת" (1983), שנכתב בעקבות עבודת הדוקטור שלה, בחן באורח מובנה ושיטתי, חלוצי לשעתו, את התחלפות הדורות בהיסטוריה של הספרות העברית, ובמיוחד את התגבשותו של דור המדינה – דור שנות השישים בפרוזה העברית, תוך חשיפת הקשר בין תהליכים ספרותיים לבין תהליכים פוליטיים ואידיאולוגיים.
גרץ היא מחלוצי מחקר הקולנוע הישראלי. ב-1993 יצא לאור ספרה "סיפור מהסרטים: סיפורת ישראלית ועיבודיה לקולנוע". בספר זה היא בוחנת את היחסים המורכבים בין קולנוע, ספרות ואידיאולוגיה, ומראה כיצד ז'אנרים שונים ותהליכים תרבותיים והיסטוריים שונים יוצרים תמורות אסתטיות במעבר מיצירות ספרות ליצירות קולנועיות. העיסוק הבין-תחומי והבין-טקסטואלי הוביל אותה ב-1995 לפרסום ספרה "שבויה בחלומה: מיתוסים בתרבות הישראלית", שבו התחקתה אחר שורשי המיתוסים שעליהם נבנתה התרבות הישראלית, ושמעסיקים עד היום את השיח הציבורי, הפוליטי והאמנותי. מפרקי הספר: "מעטים מול רבים – כרוזים, נאומים ויצירות ספרות משנות השלושים", "בני אור ובני חושך – נאומי בחירות של מנחם בגין" ו"גם חורבן גם גאולה – הנרטיב ה'ימני-יהודי' מול הנרטיב האישי בספרות העברית". כפי שנקל לראות כבר משמות הפרקים שהובאו כאן, היא מתייחסת בספר לייצוגים תרבותיים מסוגים שונים: יצירות ספרות, נאומים, כתבות עיתונאיות, סרטי קולנוע ועוד.
המפגש עם ניצולי השואה ותודעת השואה מונחים בבסיס ספרה "מקהלה אחרת: ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראליים", שראה אור ב-2004. בספר זה חושפת גרץ את מורכבות המפגש של הוותיקים בישראל עם ניצולי השואה, את ייצוגו של מפגש זה בספרות ובקולנוע, ואת התמורה שחלה בחברה הישראלית שלמדה להכיר בזיכרונות זרים ובמרחבים זרים.
ב-2006 הרחיבה גרץ את העיסוק בעבר טראומטי אל מחוזות אחרים – הזהות הפלסטינית. יחד עם חוקר הקולנוע הפלסטיני ג'ורג' חלייפי היא פירסמה את הספר "נוף בערפל: המרחב והזיכרון ההיסטורי בקולנוע הפלסטיני", הפורש תמונה רחבה של הקולנוע הפלסטיני לדורותיו, מהעשורים המוקדמים של המאה העשרים ועד לשנות האלפיים, מציג את המגמות המאפיינות של כל תקופה ועוקב אחר יצירות קולנוע בולטות. הספר גם מציג את היחסים הבין-תרבותיים בין הזהות הישראלית לזו הפלסטינית תוך חשיפת קווי הדמיון והשוני בין העולמות הקולנועיים בשתי הקבוצות הלאומיות.
במקביל לכתיבתה האקדמית פנתה גרץ לכתיבת פרוזה, והפכה לסופרת מוכרת ומוערכת בנוף הספרות הישראלית. סגנונה הספרותי המיוחד משלב את התיעודי והבדיוני ושובר גבולות של מרחב ושל זמן. ספרה "אל מה שנמוג" (1997) שנכתב עם אמה, דבורה גרץ, מתאר את חייה של האם באירופה, את העלייה לארץ ישראל ואת סיפור היכרותה עם אהרון גרץ, בעלה ואביה של נורית. ספר הפרוזה השני שלה, "על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן", שראה אור ב-2008, מציג מבט עומק אל תוך חייו של עמוס קינן – אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית ומי שהיה בן זוגה מאז שנות השישים. על ספר זה זכתה בפרס ברנר ב-2009, והוא היה בין המועמדים הסופיים לפרס ספיר בשנה זו. ב-2010 גם זכה הספר בפרס ספר הזהב של התאחדות המו"לים. ספרה השלישי, ים ביני לבינך, הפך גם הוא לרב-מכר וזכה לביקורות נלהבות. הספר מגולל את חייה של המשוררת רחל בלובשטיין, אולם מתוך הזוית הייחודית של אהובה הנסתר, שנעלם ברוסיה הקומוניסטית.
שלושת ספרי הפרוזה של גרץ נותנים ביטוי אמנותי ופואטי לתפישה הבין-תחומית שמנחה את גרץ לאורך דרכה האינטלקטואלית. הם בונים נרטיב היסטורי-ביוגרפי המבוסס על חומר ארכיוני, תעודות וראיונות, אבל משלבים בו נרטיב אינטימי שחלקים ממנו בדויים. מיזוג זה נותן ביטוי לנקודות מבט שונות וסותרות, מעמת בין זמנים שונים ותפישות אידיאולוגיות שונות ומחבר בין המבט האינטימי-משפחתי לבין טראומות יסוד בהיסטוריה של החברה הישראלית.
גרץ היא אלמנתו של עמוס קינן ואמן של העיתונאית שלומציון קינן והזמרת רונה קינן. בשנת 2020 ראה אור ספרה ״מה שאבד בזמן: ביוגרפיה של ידידות״, המתאר את הקשר רב השנים שלה עם הסופר עמוס עוז. גם הוא כתוב, בדומה לספריה הקודמים, בשילוב של ביוגרפיה, ממואר ורומן.

נאמן, ג'אד. "תחושה נעימה של סחרחורת". "הארץ". 9.11.2008; קלדרון, נסים. "על דעת עצמה". ynet‏ ספרים. 9.11.2010; גרץ, נורית. "לשמוע את קול הפעמונים". "הארץ" ספרים. 12.11.2008. 13; מאירי סנדרה, מונק יעל, מנדלסון-מעוז עדיה וליאת שטייר-ליבני (עורכות). "זהויות בהתהוות בחברה הישראלית: ספר לכבוד פרופ' נורית גרץ". רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. 2013. סתיו, שירה. "'ים ביני לבינך': הבחירה המבריקה של נורית גרץ". "הארץ" ספרים. 26.11.2015.

עדיה מנדלסון-מעוז