סופר ומסאי
נולד בירושלים וגדל בשכונות קרית היובל ובית הכרם. אמו ילידת הא"רץ" ואביו נולד בעיירה דינוב ליד לבוב, גליציה, ועלה ארצה ב-1936. בילדותו ובנעוריו השתתף בשידורי "קול ישראל" לילדים ככתב צעיר וכשחקן בתסכיתים. שירת בצבא בחיל המודיעין ולאחר מכן למד פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנות השבעים והשמונים עבד ב"קול ישראל" בכתיבה, בעריכה ובהגשה של תוכניות לילדים, וכן כעורך וכמגיש יומנים במחלקת החדשות. ב-1988 עזב את עבודתו ברדיו על רקע עימות פוליטי עם הממונים עליו, ומאז הוא מייחד את זמנו ליצירתו הספרותית. מתגורר עם משפחתו במבשרת ציון.
סיפוריו הראשונים נכתבו בהיותו סטודנט, ושניים מהם, "יאני על ההר" ו"חמורים" זכו בפרסים לפני שכונסו בספר (פרס ניומן לסופר צעיר ב-1979, פרס הרי הרשון ב-1980). ב-1981 פורסמו הסיפורים "חמורים" ו""רץ"" בכתב-העת "סימן קריאה", ובכך נפתח הקשר ארוך-השנים בינו לבין מנחם פרי, שהיה לעורכו הקבוע. ספרו הראשון "דו-קרב" (1982; זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער) מיועד לבני הנעורים. הוא מגולל בהומור עלילה צבעונית, הסוחפת ילד בן שתים-עשרה אל עולמם של שני זקנים, היוצאים ל"דו-קרב" בשל אהבתם לאישה שמתה לפני שנים רבות.
ספרו הראשון למבוגרים הוא קובץ הסיפורים "רץ" (1983, "סימן קריאה"). הסיפורים מגוונים בעלילותיהם: קשר מוזר הנרקם בין חייל צעיר חובב ריצה לבין בנו הקטן של מפקד הבסיס; חייו התקועים של חייל שערק מן הצבא האמריקני ומצא מקלט באוסטריה; עולמו המסוכסך של קצין המלווה את ימיו האחרונים של הבסיס שלו בסיני בטרם יפוּצַץ ויינטש; תנודות בין קרבה לניכור ביחסיהם של בני זוג בתום שבע שנות נישואים; עיתונאי ישראלי-אנגלי העורך את חשבון חייו ונכבש בהזיה המחיה בדמיונו את דמות בנו הטייס שנפל במלחמת יום הכיפורים.
מעבר לגיוון בנושאים מסתמנת בסיפורים מערכת משותפת של רגישויות העתידה להתפתח ולהשתכלל ביצירותיו הבאות, כגון חקירה מעמיקה של מצבי נפש קיצוניים, שרטוט ניואנסים דקים מן הדקים של חיי רגש והתעניינות באינטימיות שבין אדם לגופו ובינו לבין זולתו.
ב-1983 פרסם רומן ראשון, "חיוך הגדי". במרקם הדחוס והמפותל שלו משתלבות עלילות חיים פרטיות עם סיטואציה פוליטית רחבה, העוסקת ביחסים בין שלטון הכיבוש הישראלי לבין ערביי הגדה המערבית. אחד ממוקדי הרומן הוא הקשר בין אורי, ישראלי שוחר-טוב המנסה להגן על זכויות הערבים, לבין ידידו חילמי, ערבי זקן ומטורף החי בעולם של אגדות ודמיונות. בולט הניסיון להבקיע אל מעבר לניגודים הלאומיים, לשבור את הייצוג הסטריאוטיפי המקובל של הערבי בספרות העברית, ולהאיר את היחסים בין כובשים לנכבשים כהוויה אנושית מורכבת שאין בה חלוקה פשוטה בין טובים ורעים.
אתגר מורכב בהרבה – התמודדות חזיתית עם נושא השואה ועם אפשרויות הייצוג הספרותי שלה – נטל גרוסמן על עצמו ברומן הבא שחיבר, עיין ערך: אהבה (1986). הספר זכה לתהודה ניכרת, עורר ויכוח רחב וביסס את מעמדו כסופר הישראלי הבולט בדורו. הוא נחלק לארבעה חלקים, שכל אחד מהם כתוב בצופן פואטי אחר. החלק הראשון, הריאליסטי-גרוטסקי, כתוב בצמוד לנקודת ראותו של "מומיק" בן התשע, בנם של הורים ניצולי השואה, ומתאר את ילדותו בשנות החמישים בשכונה ירושלמית, תוך שהוא משקיע מאמצים רבים לפענח את סודות השואה המוסתרים מפניו. הדי השואה חודרים אל עולמו בעיקר באמצעות דמויות שבורות של ניצולים המשוטטים בה, ובהם דוד אמו, סופר הילדים אנשל וסרמן. חלק זה משמש בסיס ומאגר של חומרים לשלושת החלקים הבאים, שכל אחד מהם הוא ניסוי ספרותי בכיוון אחר. החלק השני, הנכתב כביכול על ידי "מומיק" (שלמה נוימן) שגדל ונעשה סופר, הוא הפלגה פנטסטית גמורה בעקבותיו של הסופר ברונו שולץ, שנרצח ב-1942 בגיטו דרוהוביץ ונהפך, כביכול, לדג סלמון שהמספר עוקב אחרי מסעותיו בים. החלק השלישי אף הוא כביכול סיפור בדיוני שכתב "מומיק", המתרחש במחנה השמדה בפולין והעשוי כפרודיה על סיפורי אלף לילה ולילה. גיבוריו הם אנשל וסרמן, היהודי הנצחי המסרב למות, ומפקד המחנה הר נייגל, הנשבה בקסמם של הסיפורים בהמשכים שווסרמן משמיע באוזניו מתוך מטרה "לנגע אותו באנושיות". החלק הרביעי בנוי במתכונת של אנציקלופדיה אלפביתית, הפורשת את קורותיו של קאזיק, אחת מן הדמויות בסיפורי וסרמן, לאורך כל חייו המתנהלים במהלך מואץ במשך עשרים וארבע שעות בלבד. בסיפור חייו משולבות דמויותיהם של ניצולי השכונה הסובבים בשכונתו של "מומיק" בפרק הראשון. מבנה מסובך זה, העשוי שכבות שכבות של מציאויות בדיוניות בתוך מציאויות בדיוניות ושל פנטסיות על גבי פנטסיות, הוא מעשה מרכבה הבוחן את הספרות עצמה יותר מאשר את המציאות בשלל טכניקות, סגנונות ודרכי התייחסות עצמית. בסופו של דבר עולה ממנו הכרה בתבוסה שנוחלת הספרות במאמציה הנואשים להבין את השואה, קל וחומר בנסיונה להחדיר ניצוץ של אנושיות אל הרוע המוחלט.
אחרי ניסוי נועז זה בצורות ובתחבולות ספרותיות חדשניות חזר גרוסמן למתכונת ספרותית מסורתית יותר ברומן "ספר הדקדוק הפנימי" (1991). הספר מתרחש בירושלים של שנות הששים ועוקב אחר המנגנונים הגופניים והנפשיים המפעילים את גיבורו, אהרן קליינפלד, שגדילתו נעצרת על סף גיל ההתבגרות. העיצוב הריאליסטי-גרוטסקי המפורט והמהימן להפליא של הסביבה החומרית והאנושית, המרקם המטפורי העשיר והמלוטש, ובעיקר החקירה המעמיקה ורבת הדקויות של היחסים בין גוף לנפש, בין ילדות לבגרות, בין המרחב הפרטי לשיח הלאומי ובין הלשון לעולם, הופכים את הספר לדעת רבים ליצירתו השלמה ביותר של גרוסמן. בספריו הבאים ערך חקירות רגישות לא-פחות של אינטימיות אנושית על ידי הצבתם של גיבוריו בסיטואציות בלתי-שגרתיות, המאפשרות להם להתקלף מן הקהוּת השגורה של קיומם ולחתור בלא רחמים עד לגלעין הפנימי ביותר. "שתהיי לי הסכין" (1998) הוא מעין רומן-מכתבים, הבונה קשר קרוב ועמוק, הזוי וממשי כאחד, בין גבר לאשה באמצעות מלים בלבד, וברקעו המשאלה "שכל אלפי המלים האלה ייהפכו כעת לגוף". "בגוף אני מבינה" (2002) מורכב משתי נובלות. ב"אִטרוּף" מעוצבת קנאתו המטורפת של גבר לאשתו, פרי הזיה הנהפכת לממשות סובייקטיבית עזה. ב""בגוף אני מבינה"" משוחזרים יחסיה של אשה מבוגרת, מורה ליוגה הגוועת מסרטן, עם נער מתבגר שהופקד בידיה והיא כמו מעצבת מחדש את גופו ואת נפשו.
הרומן "אישה בורחת מבשורה" (2008) פורש על פני יריעה רחבה את סבך יחסיהם של שני גברים ואישה על פני עשרות שנים, האוצרות בתוכן גם חלק נכבד מתולדות מדינת ישראל. בחזיתו של הרומן סיפור מסעה הרגלי של אורה בחברת אהוב נעוריה אברם ברחבי ישראל, מן הגליל לירושלים, בשעה שבנה החייל משתתף במבצע צבאי גדול. זהו מסע בריחה שיזמה אורה כדי להימלט מפני בשורת האיוב שהיא חוששת לקבל, ובעצם כדי למנוע בעצם בריחתה הנואשת את האסון העלול להתרגש עליה. באוגוסט 2006, בעיצומה של כתיבת הרומן, שכל דויד גרוסמן את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה, ימים אחדים אחרי שמחה בפומבי עם חבריו הסופרים על התמשכותה היתרה. הופעת הספר נעשתה משום כך למאורע ציבורי רב משמעות, שתהודתו חרגה מעבר לתחום הספרות.
ב-2011 פרסם גרוסמן את נופל מחוץ לזמן: סיפור בקולות. זהו מערך של מונולוגים שיריים, המגולל עלילה דמיונית המתרחשת בזמן לא ברור ובא"רץ" רחוקה. גיבוריו, חבורה של הורים שכולים, מתלקטים זה אל זה מכוח אסונם המשותף, ויוצאים למסע בשיירה, ספק כדי למצוא דרך אל עולם המתים, ספק כדי למצוא דרך לשרוד בעולם הזה על אף הזוועה שפירקה את חייהם. הסופר שביניהם מנסה להתמודד עם אסונו בכלי אמנותו, ולבו נשבר לנוכח הידיעה שעלה בידו למצוא מלים ל"זה", כלומר להוסיף ולחיות בעולם יחד עם נוכחותו של בנו המת.
ב-2014 יצא לאור ספרו סוס אחד נכנס לבר. הרומן כולו מתרחש בתוך מועדון סטנד-אפ בנתניה. הביוגרפיה האפלה של הסטנדאפיסט דובלה ג'י, גבר בגיל העמידה, נחשפת בהדרגה, במקביל להאזנה דרוכה של הקהל, ושל הקוראים, למופע הקומי. דובלה ג'י מעמיד את עצמו למבחן הקהל, ולמבחן עינו הבוחנת של חבר ילדות, שופט בדימוס, שהוזמן במיוחד למופע. בספר זה, המתכתב עם "גזר דין" של קפקא, מייצר גרוסמן מרחב נפיץ שבו משתתפים בערבוביה הומור, דין, חמלה וצדק. גרוסמן זכה ב-2017 על ספרו בפרס מאן בוקר היוקרתי, עם המתרגמת ג'סיקה כהן.
תשעת הספרים שנסקרו לעיל הם החטיבה המרכזית, הקנונית, ביצירתו של גרוסמן עד כה, אולם כתיבתו מקיפה תחומים נוספים. בשניים מספריו, "יש ילדים זיגזג" (1994) ו"מישהו לרוץ איתו" (2000), המיועדים למבוגרים ולבני הנעורים כאחד, רקם עלילות צבעוניות, רבות-אירועים והרפתקאות וטעונות מתח סיפורי. אלו כעין גרסאות שקופות ומרוככות של תכונות יסוד המאפיינות את עולם הילדות והנעורים במכלול יצירתו הסיפורית. המחזה "גן ריקי" (1988), ניסיון חד-פעמי שלו בתחום הדרמה, מתרחש בחצרו של גן ילדים וטווה מערכת יחסים דחוסה ומורכבת למדי בין גיבוריו, אף על פי שכולם בני ארבע. בצד היצירות האלה יש לציין כתריסר ספרים משלו לילדים רכים, שעלילותיהם מלאות הדמיון וההומור מתרחשות רובן ככולן במרחב הביתי והמשפחתי.
ערוץ משמעותי נוסף ביצירתו היא הכתיבה התיעודית-פוליטית. ספרו "הזמן הצהוב" (1987) הוא דיווח על סדרה של שיטוטים ברחבי הגדה המערבית ושיחות עם תושביה, הממפה במוחשיות ספרותית ובעוצמה ביקורתית את החיים תחת השלטון הצבאי הישראלי ערב פריצתה של האינתיפאדה הראשונה. ספרו "נוכחים נפקדים" (1992), העשוי אף הוא פסיפס של רפורטז'ות וראיונות עם פרקי תיאור וסיפור, מתעד מסע מקביל שערך גרוסמן בקרב האוכלוסיה הערבית שבתוך גבולות הקו הירוק, ומביא אל הקורא מגוון רחב מן הקולות הבוקעים ממנה.
מבחר ממאמריו הפוליטיים בעיתונות כונס בספרו "המוות כדרך חיים" (2003). גם ספרו "דבש" "אריות" (2005), שהוא מסה פרשנית על דמותו וסיפורו של שמשון, יכול להיקרא לא רק כתרומה לחקר המקרא אלא כמשל פוליטי אקטואלי על הקווים הטרגיים בנפש הקולקטיבית הישראלית, המתנודדת בין תווי אישיות ילדותיים לבין נטייה מוטבעת לשימוש בלתי מרוסן בכוח. כתיבתו זו, יחד עם הופעותיו הציבוריות והשתתפותו רבת השנים בפעולות מחאה שונות, הפכו אותו לאחד הדוברים הבולטים של השמאל הציוני הישראלי.
ספריו תורגמו ליותר מעשרים וחמש שפות. כמה מיצירותיו עובדו לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה, ובתוכם הסרט "חיוך הגדי" (1986), המחזה "מומיק" (2006), הסרט "מישהו לרוץ איתו" (2006) והמחזה סוס אחד נכנס לבר (2017). הוא זכה בפרסים ובתוארי כבוד רבים בישראל ומחוצה לה, ובהם פרס ביאליק (2004), פרס אמ"ת (2007), פרס ספיר (2001), פרס מדיסיס לסופר זר בצרפת (2011), פרס ברנר (2012) פרס מאן בוקר (2017). בשנת 2018 זכה בפרס ישראל לספרות.
ב-2019 הוציא את ספרו האחרון עד כה, "איתי החיים משחק הרבה", שהיה לרב מכר וזכה לשבחים. על רומן זה זכה גרוסמן בפרס ברמן השוודי (2021).
אופנהיימר, יוחאי. "גרוסמן ועמדת המחאה; אנלוגיות במקום ניגודים". "מעבר לגדר: ייצוג הערבים בסיפורת העברית הישראלית (2005-1906)". תל אביב: עם עובד והמכללה האקדמית ספיר. 2008. 324-314; גלוזמן, מיכאל. "'ומה אם הפתרון בכלל לא בגוף?': הגוף הפוסט-ציוני ב'"ספר הדקדוק הפנימי"' לדויד גרוסמן". "הגוף הציוני". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2007. 257-236; גרוסמן, דויד. "ספרים שקראו אותי". "מאין נחלתי את שירי". תל אביב: ידיעות אחרונות – ספרי חמד. 2002. 46-33; ג"רץ", נורית. "בשטח ההפקר: "חיוך הגדי"". "סיפור מהסרטים: סיפורת ישראלית ועיבודיה לקולנוע". תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 1993. 364-321; הרציג, חנה. "'"ספר הדקדוק הפנימי"' מאת דויד גרוסמן". "הקול האומר: אני – מגמות בסיפורת הישראלית של שנות השמונים". תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 1998. 304-269; קריץ, ראובן. "'עיין ערך: אהבה' לדויד גרוסמן – מבוא, הערות ביניים ואחרית דבר". "ערב רב: על ספרים סופרים וסוגיות ספרות". תל אביב: פּוּרָה. 1990. 331-268, 348-343; שוו"רץ", יגאל. "'דור יום הכיפורים' בסיפורת הישראלית". "מה שרואים מכאן". אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן, דביר. 2005. 234-215; שיפמן, סמדר. "דויד גרוסמן". "דברים שרואים מכאן". ירושלים: כרמל. 2007. 106-27; שלח, יוכי. "על עקרון היסוד בעולמם הפואטי של דויד גרוסמן ומאיר שלו". חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. 2005; שקד, גרשון. "הילד התמים-מפוכח: על יצירתו של דויד גרוסמן". "תמונה קבוצתית: היבטים בספרות ישראל ובתרבותה". אור יהודה: דביר. 2009. 248-208.

אבנר הולצמן