משורר, מספר ועורך
נולד בעיר בנדרי, בסרביה. בית הוריו היה משכיל וציוני, והוא דיבר עברית מילדותו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלטה המשפחה לאודסה וב-1922 עלתה ארצה. ב-1924 הגיע עם אמו לקיבוץ עין חרוד, ובו חי עם משפחתו עד יומו האחרון. היה מזכיר הסתדרות "הנוער העובד והלומד" (1934-1932), חבר מערכת "במעלה", עיתון "הנוער העובד", ושליח ההסתדרות והקיבוץ המאוחד ל"החלוץ" ו"דרור – החלוץ הצעיר" בפולין (1939-1937). התגייס לפלמ"ח עם יסודו (1941), השתתף בפעולות המאבק וחיבר את המנון הפלמ"ח. ב-1943 הצטרף למטה הפלמ"ח כקצין התרבות של החטיבה ועורך עלוניה, ועם קום המדינה ופירוק הפלמ"ח היה קצין הסברה ותרבות פיקודי בחזית הדרום עד שחרורו (1953). למד היסטוריה כללית וספרות באוניברסיטה העברית בירושלים (1955-1953). ב-1953 הצטרף למערכת הוצאת הקיבוץ המאוחד והיה עורך "מבפנים", רבעון הקיבוץ המאוחד (1988-1956).
מפעלו הספרותי כולל שירה, פרוזה, עריכה וכתיבה לילדים. סיפורו הראשון "חורף אחד" התפרסם ב"במעלה" (חוברת ז, 1930). ספר שיריו הראשון "נעורים" ("במעלה") ראה אור ב-1936. אחריו הופיעו הספרים "על העין" (1939); "ניגונים בסער" (1946); "פריחת האורנים" (1950); "נהר ירוק" (1957). ב-1960 כינס מבחר מספריו הראשונים בשם "עפר נוהר".
כבר בשירו הראשון, "שוב עורג לבי", אפשר למצוא כמה ממאפייני היסוד של שירתו, השואבת את חומריה מהיומיומי והקרוב, וקשורה קשר עמוק לחיים בקיבוץ, לנוף העמק, לחי, לצומח ולעבר הרחוק והקרוב של ארץ ישראל. תכונות אלו שייכו אותו לבני דור המאבק לעצמאות ושיריו נכללו באנתולוגיה הייצוגית שלהם "דור בארץ" (1958). עם הזמן התרחב מעגל שירתו וכלל נופים אחרים, בהם נופי ירושלים ונופי חו"ל, שירי אהבה בוגרים ושירים המתייחסים לאישים ולאירועים היסטוריים. מתגלות בהם מודעות לפער בין החזון הקיבוצי למימושו וחרדה לגורל המפעל הציוני. בספרו "בצל תאנה" כינס מבחר משיריו שנכתבו בשנים 1988-1970. הספר Pomegranate Tree in Jerusalem (1983) כולל מבחר משיריו שתרגמה לאנגלית רעייתו השנייה, דורותיאה קרוק-גלעד, חוקרת ספרות אנגלית.
מבט כולל מראה כי שירתו נעה בשני צירים מנוגדים. הציר האחד הוא שירת הטבע והאהבה, שהחוויה המרכזית בה היא צמיחת עין חרוד מהמקום הבודד והצחיח שאליו הגיע בילדותו ליישוב פורח; והציר האחר הוא שירת האובדן ואימת המוות, המבכה את מות אביו, אשתו הראשונה ואחיו הצעיר שהלכו לעולמם בטרם עת, בני הקיבוץ וחברים אחרים שנפלו במלחמות ובני עמו שנספו בשואה. שירתו מתאפיינת בפשטותה הלשונית והתחבירית, במבנים גמישים של חרוז ובית, ובממד סמלי הנבנה על ידי דיאלוג מורכב עם המקרא והמדרש ועושר ציורי של תיאורי טבע המשקפים מצבים ורגשות אנושיים.
ספרי הפרוזה שלו, "מראות הגלבוע" (1951); "שיחה על החוף" (1954) ו"שרשי הנחל" (1977) הם סיפורי ילדות, "נעורים" ועלומים, המתארים את החיים בקיבוץ ואת הווי הפלמ"ח, ומשלבים התבוננות בטבע ובצמיחתו של היישוב בנוף המתחדש, עם התייחסות לטבע ככלי לביטוי חוויות אנושיות. הסיפורים מעלים סוגיות הקשורות בקונפליקט בין היחיד לקבוצה.
ספרו האוטוביוגרפיGideon’s Spring A Man and his Kibbutz (1985) נכתב באנגלית בשיתוף עם דורותיאה קרוק- גלעד, במטרה להציג דרך חייו את סיפורו של דור החלוצים בעמק ואת מאבק התקומה של ישראל (תורגם לעברית, 1990). הספר כולל גם זיכרונות ורשמים מאישים שהכיר, ובהם יצחק טבנקין, ברל כצנלסון, יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, יצחק שדה ויגאל אלון, חיים הזז ואחרים.
שירי הילדים שלו, שרובם פורסמו בשבועוני הילדים בחתימה "זרובבל", כונסו במספר ספרים. ב-1958 כינס וערך את "סיפורים לילדים" של יאנוש קורצ'אק, שאותו פגש בעין חרוד ובפולין בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ואל דמותו וגורלה התייחס ברשימותיו ובשיריו.
היה פעיל שנים רבות כעורך: ערך את עיתון הפלמ"ח (1946-1943); את הספר "מגן בסתר" ובו עדויות ורשימות שתיעדו את הפעולות העלומות של "ההגנה" נגד הנאצים בשיתוף בעלות הברית; את "ספר הפלמ"ח" (1953); וכאמור את הרבעון "מבפנים", שפרסם בו מאמרים בסוגיות פוליטיות, חברתיות וכלכליות עם דברי ספרות. זכה בפרס חולון (1961), בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1977) ובפרס ביאליק (1981). עם פטירתו, יצאה לזכרו חוברת בשם הכל בא מהאדמה, בה פורסמו שירים מן העיזבון ודברים מפי בני משפחה, חברים מהקיבוץ ומהפלמ"ח, משוררים וסופרים.

גורפיין-אוכמני, רבקה. "על שני שירים של זרובבל גלעד". "עלי שיח" 4. 1976. 154-150; זמורה, ישראל. "זרובבל גלעד משורר הארץ". "מאזניים" י"א (1). 1961. 39-37; לוריא, שלום. "ראי זה כראי זה: עיון בספר שיריו של זרובבל גלעד 'גחלי רתמים"'. "עלי שיח" 11-10. 1981. 30-24; שביט, עוזי. "אל מול "שרשי הנחל"". "מאזניים" מ"ד (4). 1977. 312-309; שמיר, משה. "טל של בגרות" "עניין אישי". תל אביב: עם עובד. 1987. 269-263.
שולמית שירן