משורר, סופר ופזמונאי
נולד וגדל בתל אביב. למד בתיכון "עירוני ה"'. שירת בחיל האוויר. יצירותיו התפרסמו בכתבי העת "עתון 77", "סימן קריאה" ו"מסמרים". עבד כעיתונאי ופירסם תחקירים, רשימות וטורי דעות בעיתונים "הארץ", "גלובס", "מקור ראשון", ובמקומונים "עיתון תל אביב", "זמן תל אביב" ו"העיר". חיבר פזמונים לרמי קליינשטיין ("תפוחים ותמרים", "חוץ ממך כלום"), ריטה ("בערב יום העצמאות"), דיוויד ברוזה ("זה הכול או כלום") ואחרים, מהם שזכו לפופולריות רבה. לצד הכתיבה הגיש את תוכנית הרדיו "ציפורי לילה" ב"גלי צה"ל" ותוכנית אישית ברדיו האזורי של ירושלים. כן השתתף כשחקן בסרטים ובסדרות טלוויזיה. עובד במשרד פרסום. מתגורר בבת ים.
שיריו הראשונים התפרסמו ב"עתון 77" (1987). ספר שיריו הראשון, "אני סימון נחמיאס" (הקיבוץ המאוחד, 1995), מאופיין בערב רב של קולות, בחוסר עקביות מילולית מכוון ובלשון דיבורית משובשת לפרקים, המפנה עורף לפואטיקה השירית המקובלת. בשילוב בין עברית, לדינו, יידיש וערבית משמש הדובר האותנטי פה למגזר הדחויים שבשולי התרבות הישראלית-ציונית. הספר נפתח בהצהרת המשורר המבקש להפוך את השירה נגישה לכול, כחלק מהיומיום: "הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁשִּׁירַי יְפֻרְסְמוּ עַל לוּחוֹת הַמּוֹדָעוֹת/ שֶׁל הַסְּרָטִים הַחֲדָשִׁים וְהַהַצָּגוֹת […]" ("מה אני רוצה").
סימון נחמיאס הוא דובר פיקטיבי, המשמיע קול שנון והומוריסטי, המשמש לעתים לתיעוד חוויות היומיום ולעתים אוחז בשופר המחאה בנימה המשלבת זעם ורכות, כמו "הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי שֶׁל הָאַשְׁכְּנַזִּים/ חַיִּים נַחְמָן בְּיַאלִיק שָׂנָא אוֹתָנוּ/ אֶת הַשְּׁחוֹרִים […]/ מַה לַּעֲשׂוֹת, וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת שִׁירָיו/ […] הַכְנִיסֵנִי תַּחַת כְּנָפְךָ, בֶּן-שַׁרְמוּטָה!" (ללא כותרת).
שבע-עשרה שנים אחרי "אני סימון נחמיאס" פירסם גלס את "אופרות בחמסין" (2004), קובץ בן עשרה סיפורים הכתובים בלשון ציורית עשירה, החושפת את עולמם המתרוקן של אנשים מבוגרים החווים את עליבות הזקנה ואת עלבון העוני. במרכזם עיסוק בזהות היהודית-ישראלית של דמויות עגומות בעלות עולם פנימי מורכב, המדשדשות בפינותיו הנידחות של הקיום האנושי. הללו נקרעות בין מאמציהן לעמוד בתביעה לשאת בנטל הזיכרון הלאומי, לבין ניסיונותיהן לשרוד כיחידים המשוחררים מכבלי החברה. בנימה מהורהרת ונוגה משורטטת הווייתם של אנשים תלושים, השקועים בקיום חברתי כושל ובמצב תמידי של בריחה מעבר מטריד או בציפייה לשובם של ימים טובים. הקושי להשתלב בחברה מתבטא באורח חיים של אפרוריות ובדידות, שעל רקעו בולטת הכמיהה לשינוי ולחיפוש נחמה. אלה מופיעים לעתים בדרך של מפגש, לרוב מאכזב, עם האחר, על רקע נופי ישראל מוכת החמסין.

ארבל, טל. "כמיהה, בדידות, חרטה ורצון בנחמה". "הארץ" ספרים. 2.3.2005. 15; הרצוג, עמרי. "נחמיאס-גלס-חמסין". "הארץ" תרבות וספרות. 4.2.2005. 4; קדוש, אורנה. "המשורר הלאומי". "מעריב" סופשבוע. 7.7.1995. 36-32.

יובל פז