משורר ועורך
נולד בעיירה האוקראינית ראדזיווילוב, מערב פלך ווהלין, סמוך לגבול גליציה. בין שתי מלחמות העולם נכללה העיירה בשטח פולין. הוא היה הרביעי משבעה ילדים. בני משפחתו עסקו בחייטות. את ראשית לימודיו עשה בחדר, ולאחר מכן קיבל חינוך עברי בבתי ספר של רשת "תרבות״, וכן למד עד גיל שש-עשרה בבית ספר ממשלתי פולני. מגיל שמונה היה חבר בסניף המקומי של תנועת "החלוץ הצעיר״. בית הספר קירב אותו אל הספרות העברית, פעילותו בתנועה נטעה בו אמונה ציונית עמוקה, ומילדותו התגבשה בו ההכרה כי ייעודו להיות משורר עברי בארץ ישראל.
ב-1933 יצא להכשרה חקלאית, תחילה בעיר לוּצְק ומ-1934 בעיירה וֶרְבָּה. ב-1936 עבר להכשרה העירונית בעיר בנדין, מערב פולין. באותן השנים פרסם שירים ביידיש בעיתונות התנועה – מעט מכתיבת נעורים שופעת, שרובה אבד. על אף מתחים שנתגלעו בינו לבין חבריו לתנועה בשל האינדיווידואליזם המובהק שלו, אושרה עלייתו ארצה. בנובמבר 1937 חזר לביקור פרידה בראדזיווילוב, אך הסתיר מבני משפחתו את טעמו האמיתי של הביקור ואת מגמת פניו. לצורך עלייתו נדרש לאמץ זהות ארץ-ישראלית בדויה ובחר לעצמו את השם אמיר גלבע, שהיה לשמו הספרותי ולימים גם לשמו הרשמי. בדצמבר יצא לדרך בקבוצת עולים בלתי לגאלית מקרב אנשי "החלוץ״, ובינואר 1938, לאחר מסע ת"לאות" בספינת המעפילים "פוסידון״, נחתו בחשאי בחוף השרון. אחרי כמה חודשים בקיבוץ גבעת השלושה עזב לפתח תקווה הסמוכה, ובשנים הבאות התפרנס מעבודות דחק מזדמנות ברחבי הארץ. ב-1940 נחשד בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית ונאלץ להסתתר זמן מה מן המשטרה הבריטית. מאז עלייתו כתב שירים ביידיש ובעברית, אך עד מהרה התרכז בעברית בלבד. שיריו ביידיש רוויים מוטיבים של מחאה פרולטרית וכתובים ברובם בפתוס רגשני מתפרץ. בעצת ידידים גנז אותם, וכמה עשרות מהם נשמרו בעיזבונו.
שירו העברי הראשון שפורסם, "כי אז אצעק״, הופיע בפברואר 1941 ב"דפים לספרות" של דו-השבועון של "השומר הצעיר" בעריכת אברהם שלונסקי. יש בשיר ארוך זה כדי לבשר כמה מעיקרי הפואטיקה האקספרסיוניסטית שהתגבשה בשירתו, בהם: תפישה מועצמת ומוכללת של המציאות; בניית דמות של "אני" בעל ממדי ענק וכוחות על-אנושיים; רטוריקה הכרזתית-דקלומית המרבה בחזרות ובקטלוגים תיאוריים; נטייה לחבוק מרחבי נופים גדולים ורצפים היסטוריים ארוכים; מעבר בין ביטויים של מצוקה אישית מייסרת מזה להארה חזונית מזה; ריבוי ציורי לשון המבטאים רגשות עזים; הימנעות מצורות שיריות סגורות ועיצוב חופשי מתגוון של השורה, הבית ויחידות הריתמוס. השיר עורר רושם בחוג המשוררים הצעירים שצמחו אז בחסותו של שלונסקי. בעקבות זאת התוודע גלבע לשלושה מהם: שלמה טנאי, עוזר רבין ובנימין גלאי, ויחד תכננו להוציא כתב עת משלהם, הוא "ילקוט הרעים".
בד בבד שקד על הכנת קובץ שירים ראשון משלו, שראה אור באפריל 1942 בשם "לָאות" (ארחה). כבר בחוברת צנומה זו ניכר מאבקו הפנימי בין נטייתו הטבעית לכתיבה חווייתית "פרועה" ופורצת-צורות לבין הנוסח הניאו-סימבוליסטי רב-ההשפעה של אסכולת שלונסקי-אלתרמן, שעיקרו השאיפה לליטוש צורני ומוסיקלי, להתרחקות מן הממד הווידויי-אוטוביוגרפי ולהמרת הרגש החשוף בשנינה שכלתנית, המעמידה את השיר כאובייקט גבישי מושלם. מאבק זה נמשך לפחות עד סיומו של אותו עשור, והוכרע כשחזר ודבק בנטיותיו הראשוניות.
בקיץ 1942 התגייס לצבא הבריטי והוצב כנהג ביחידת הובלה במסגרת הבריגדה העברית. בשלוש השנים הבאות שירת בחזיתות צפון-אפריקה ואיטליה, ולאחר המלחמה הגיע עם יחידתו גם לצרפת ולבלגיה. רק בתום המלחמה נודע לו בוודאות מה שכבר ניחש – שאביו ואמו, ששת אחיו ואחיותיו וצאצאיהם, נרצחו כולם עם קהילת ראדזיווילוב. מכאן ואילך נעשו זיכרונות הילדות בעיירה, דמויותיהם של בני משפחתו וביכוי אובדנם, למרכיבים של קבע בשירתו.
בתקופת שירותו הצבאי המשיך בכתיבה רצופה של שירים, שמקצתם פורסמו בשתי החוברות הראשונות של "ילקוט הרעים", בעיתונות הפנימית של חיילי הבריגדה ובאכסניות אחרות. ב-1946, סמוך לשחרורו מן הצבא, גיבש מתוכם את כתב היד של ספרו "הנה ימים באים", אך הוא נגנז מסיבה לא ידועה, התגלה אחרי מותו ופורסם במלואו רק ב-2007. השירים מבטאים תחושות זוועה, חרון ופחד, לנוכח אימי המלחמה והשואה, אך לא פחות מכך תאוות חיים נמרצת, כיסופי אהבה והיקסמות מיופי הטבע, עד כדי ביטויים של שמחה אקסטטית על עצם הקיום.
מ-1947 עסק בעבודות תרגום, עריכה והגהה. ב- 1949הופיע ספרו השני, "שבע רשויות", המכיל מבחר מתוך מאות השירים שחיבר מאז 1941, ובו גם משירי "לאות" ו"הנה ימים באים". חלוקת הספר לשבעה שערים ביטאה את הכרת המשורר בגיוון הרב המאפיין את חטיבות שירתו. ואכן, הספר מכיל שירים שונים זה מזה מבחינות רבות: שירים ליריים אינטימיים בצד המנונים קולקטיביים-לאומיים אופטימיים; שירי חלום סוריאליסטיים בצד שירים המעצבים רגעי מודעות חדים ואכזריים; שירים סדורי משקל, חרוז ובית, בצד רצפים ריתמיים חופשיים; שירי קינה על יקיריו (הבולט בהם: "נשמת יוסי בן אחותי ברוניה״) בצד שירי צחוק ושמחה, אהבה וארוס; ושירים ארס-פואטיים על סגולות השירה בצד שירים המעלים עושר של חוויות חושיות ראשוניות (הבולט בהם: "אלמוג אדום״).
בספרו השלישי, "שירים בבוקר בבוקר" (1953), נאספו שיריו שנכתבו מ-1950 ועד 1952, והוא נחשב בביקורת כטוב בספריו. הספר מכיל, אכן, את הריכוז החשוב ביותר של שיריו הבשלים. בולטת בהם הנטייה לעצב דובר מבוגר המשחזר את נקודת תצפיתו של ילד, עמדה המעניקה למבטו רעננות חושית-חווייתית. במתכונת זו עשויים שירים כ"הולדת", "שזיף באור", "זרעים של עופרת" ו"יצחק", שהם משיאי יצירתו. שירים אחרים ("רחב", "משה", "שאול") מעצבים מבט רענן על סיטואציות מקראיות תוך שילוב בין עבר להווה, והם חלק מזיקה עמוקה ומתמשכת של המשורר אל המסורת היהודית לרבדיה, מן המקרא ועד ספרות הקבלה והחסידות. עוד מכיל הספר שירי שמחה אקסטטיים ("לו מאה כובעים"), תגובות המנוניות על הקמת המדינה ("שיר בבוקר בבוקר"), ובצדם שירים מלאי מתח הצומחים מהוויית מלחמת העצמאות, על המחיר האנושי הכבד שגבתה ("ואחי שותק", "מלכות דממה").
בתחילת שנות החמישים הקים גלבע משפחה והתיישב בתל-אביב. מ-1953 עד 1980 עבד לפרנסתו כעורך בהוצאת הספרים מסדה, ובין השאר ייסד במסגרת זו בשנות השבעים "ספרייה קטנה לשירה", שבה טיפח שורה של משוררים צעירים, ביניהם חמוטל בר-יוסף, רוני סומק ואדמיאל קוסמן. אחרי עשר שנות שתיקה פרסם ב-1963 את "כחולים ואדומים", אסופה מקיפה מספריו הקודמים ובצידה צרור שירים חדשים תחת הכותרת "שלושה שערים חוזרים". מצד אחד, העמיק בשירים אלה הדיאלוג המורכב של המשורר עם המקורות היהודיים ("פני יהושע״, "אנא בכוח", "עזריה מן האדומים"). מצד אחר, חדרו לשירים חומרי מציאות וחומרי לשון פרוזאיים יומיומיים, והטון האקסטטי המשולהב התחלף בביטויים של פיכחון, עייפות ונמיכות רוח.
מהלך זה נמשך והעמיק בשני ספריו הבאים, "רציתי לכתוב שפתי ישנים" (1968) ו"אילה אשלח אותך" (1972). שניהם עשויים רצפים של קטעים קצרים ודחוסים, ללא כותרות, הנראים לעיתים כרישומי חלומות ולעיתים כרשומות-יומן אסוציאטיביות. הנימה הכללית בשירים היא של היסוס וספק ביחס למציאות, חשבון נפש ויקיצה מאשליות, הסתלקות החזון ומודעות לחידלון, ואלה ניכרים גם במיתון ובאיפוק ברמת הלשון וכן בארגונו הרב-משמעי המפותל של התחביר. רק לפרקים מבליחה בהם האקסטזה החזונית של גלבע המוקדם, כגון בשיר "ידעתי בחלום" שנכתב, ככל הנראה, כתגובה מיידית נפעמת על איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים. לעומת זאת, אחרי מלחמת יום הכיפורים, ביולי 1974, פרסם גלבע בירחון "מאזניים" שלושה שירים שזעזעו את קוראיהם בקדרותם האפוקליפטית מנבּאת החורבן. לאחר מכן שבת מכתיבה וחידש אותה רק בשנתו האחרונה. בין אוגוסט 1983 לאוגוסט 1984 חיבר את ספרו האחרון, "הכול הולך: רישומים יומניים בעונה מאוחרת", העומד כולו בסימנה של ידיעת המוות המתקרב, וחתם אותו כשבועיים לפני מותו. הספר ראה אור ב-1985, ושוב ב-2006 במהדורת צילום של כתב היד.
גלבע זכה בפרסים רבים, שביטאו את ההערכה חוצת הדורות וחוצת האסכולות הספרותיות כלפיו, בהם: פרס שלונסקי (1961), פרס ברנר (1970), פרס ביאליק (1971) ופרס ישראל לשירה (1982). ב-1987 כונסו שיריו בשני כרכים. מלבד הספרים שנזכרו לעיל חיבר סיפור מחורז לילדים בשם "איש המים של גילי" (1963), ופרסם אסופות-מבחר אחדות משיריו. קובץ משיריו הופיע בתרגום לאנגלית בארצות הברית ובאנגליה ב-1979. ב-2017, יותר משלושים שנה לאחר מותו, הוציאו אלמנתו ובנותיו של גלבע את ספר הילדים שכתב במהדורה מחודשת, בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

בלבן, אברהם (עורך). "אמיר גלבע: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: עם עובד וקרן תל אביב לספרות ולאמנות. 1972; ברזל, הלל. "אמיר גלבע: מונוגרפיה". תל אביב: ספרית פועלים. 1984; גורי, חיים. "האיש הכותב שפתי ישנים". "עם השירה והזמן: דפים מאוטוביוגרפיה ספרותית" ב'. תל אביב: מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד. 2008. 247-236; הלפרין, חגית. "ברל האדמה בוערת: אמיר גלבע ושירתו בימי שואה ומלחמה״. "הנה ימים באים": שירים, 1946-1942". תל אביב: הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב. 2007. 39-7; ויסברוד, רחל. ""שירים בבוקר בבוקר"". "בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש"ח לתש"ך". תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 2002. 242-189; מירון, דן. "מול האח השותק". ירושלים: האוניברסיטה הפתוחה וכתר. 1992; צורית, אידה. "החיים, האצילות: עיונים בשירתו של אמיר גלבע". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1988; שיפמן, סמדר. "מחציבה בכוכבים לנסיעה באוטובוס: על קו אחד בהתפתחות הפואטיקה של אמיר גלבע״. "סימן קריאה" 17-16. אפריל 1983. 63-58; שחם, חיה. "שירת אמיר גלבע בזיקה מתעמתת אל שירת אלתרמן". "הדים של ניגון: שירת דור הפלמ"ח וחבורת 'לקראת' בזיקתה לשירת אלתרמן". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1997. 225-205;
Bargad, Warren. To Write the Lips of the Sleepers: The Poetry of Amir Gilboa. Cincinnati: Hebrew Union College Press. 1994.

אבנר הולצמן