סופרת
ילידת תל אביב. למדה לדוקטורט באוניברסיטת תל אביב, שם כתבה ב-1997, עבודת דוקטור שעסקה באמיל דורקהיים, מחלוצי הסוציולוגיה. מלמדת במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות על שם כהן באוניברסיטת תל אביב. נושאי המחקר שלה משלבים בין ההיסטוריה של הסוציולוגיה למחשבה הביולוגית. חיברה מאמרים אודות מושג הגזע והגזענות, ואודות תיאוריית הלאמארקיזם – תורה אבולוציונית המוקדמת לדרוויניזם.
פרסמה ספר פרוזה אחד ב-1991, "לחיות איתו כל חיי", שנתיים וחצי אחרי שזכתה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". הספר יצא בהוצאת עם עובד, בסדרה "פרוזה אחרת" בעריכתה של אילנה המרמן. "לחיות איתו כל חיי" הוא קובץ סיפורים קצרים וקצרצרים שבולטת בהם הנימה הפיוטית והתודעה המורכבת, בפרוזה מרובת קולות. כך למשל בשלושת הסיפורים המכונסים תחת הכותרת "מתווים לדיוקנה של גברת ג"' נבנות שלוש נקודות מבט לאותה הסיטואציה. בראיון לאבי כצמן (1991) סיפרה שבביתה נשברו שני החלומות המרכזיים של המאה הקודמת: החלום הקומוניסטי והחלום הציוני, וכי הסיפור היחיד בקובץ שיש לו בסיס קונקרטי הוא "פקעת שערך העכברי", סיפור על סבתה שהגיעה לתל אביב מרוסיה ב-1940.
מלבד רומן זה פירסמה סיפורים קצרים בכתבי העת "אלפיים" "מקרוב" "נוגה ו"עתון 77".
בשנת 1996 פרסמה את השיר "שירים על מות ילדים" המבוסס על ידיעה לפיה נמצאה גופת ילד מושלכת שלאחר חקירה ממושכת התברר שנרצח על ידי רכז ביטחון של אחת ההתנחלויות סמוך לכפרו.

אופיר, עדי. "פרוזה רקומה לקורא חסר סבלנות". "מעריב" השבוע. 11.10.1991. 59; כצמן, אבי. "אני חושבת שאין משפט רומנטי אחד בכל הספר". "הארץ" מוסף. 2.8.1991. 16, 19.
דקל שי שחורי