משורר
נולד בגבעתיים, גדל והתחנך בגבעתיים וברמת גן. למד בגימנסיה "דביר" ברמת גן. למד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וקיבל תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ומוסמך בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. למד במכוני מטנויה (פסיכולוגיה לפי הזרם האקזיסטנציאליסטי) בלונדון, בקליבלנד ובלוס אנג'לס. מלמד פסיכולוגיה וכתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית ובמכללה לחינוך, סמינר הקיבוצים.
תרגומים שלו מאנגלית למשוררים שונים, כגון ג'לאל א-דין רומי, רבינדרנת טאגור, קאביר, אודן וייטס, ואף סיפורים שלו הופיעו בכתבי עת ובמוספי ספרות שונים.
ספרו הראשון הוא שירים 1977-1975 (1977). אחריו הוציא לאור עוד שבעה ספרי שירה. הפואטיקה שלו שומרת על עקביות לאורך כל שנות יצירתו, אולם היא איננה סטטית, אלא מתפתחת באמצעות העמקה והרחבה של מרכיבים קיימים. זו שירה לירית, פיגורטיבית ואישית בעלת זיקות לרומנטי ולסוריאליסטי. היא מציבה את היחיד במרכז, וכמעט אינה מתייחסת לציבורי בהקשר הישיר של הפוליטי, החברתי והאקטואלי. היא אף דוחה את בולמוס החדשות והתקשורת של זמננו, כך בשירו המניפסטי "חדשות" (מתוך מדיום, שש תמונות, 1991) חייו האישיים, האינטימיים והממשיים של האדם מתוארים כאותנטיים, חושניים ויפים יותר מהעולם הווירטואלי והאוניברסלי של המדיה: "כָּל הָעוֹלָם מָלֵא עִתּוֹנִים וְטֶלֶבִיזְיוֹת… אֲבָל/ שְׂעַר הָרֹאשׁ מַכְסִיף/ …וּבְמִקְלָט חַיֵּינוּ הַקְּטַנִּים/ יַעֲלֶה נַרְקִיס הֶחָצֵר".
המייצג המובהק של האישי הוא נקודת המבט הראשונית של הילד. ועל כן הפרספקטיבה של הדובר מעוגנת בתפישה של הילד הרואה את העולם, הן במובן של חיפוש אחר הקמאי, החלומי והמכשף, והן במובן של שחזור ביוגרפי של מערכות היחסים עם ההורים ושל זיכרונות ילדות בשכונה, בבית הספר ואף שלו עצמו כאב לילדים.
הגעגוע לילדות שחלפה מלווה בתחושת עוול קיומית, כפי שהיא מנוסחת בשירו "כהונה" (בקרוב אהבה, 2005): "חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים כִּהַנְתִּי כְּיֶלֶד וְהֻדַּחְתִּי״. הפיצוי על העוול הוא כינון מיתולוגיה פרטית המורכבת מדמויות ומנופי ילדות שתשרוד את חלוף הזמן, כך בשירו "מיתולוגיה" (פסוקי ירח, 1999): "בַּמִּיתוֹלוֹגְיָה שֶׁלִּי אִמִּי חָלְתָה בְּדַלֶּקֶת רֵאוֹת…". למרות עמדה רומנטית זאת, שירתו אינה אסקפיסטית הודות לתפישה הקיומית המכירה בסופיות הכואבת של החיים ומתארת באופן אנטי-הרואי את המוות והמחלה. כך, מות האב ומחלת עיניו של הדובר הם מוטיבים חוזרים בולטים בספריו.
מרכיב משמעותי בפואטיקה שלו הוא ההומור. אופיו המהתל והחתרני מבטא את נקודת המבט המשוחררת, לעתים השמחה, של הילד. ההומור מפצה על הסבל שבקץ הילדות. שירתו מאופיינת בסוגי הומור שונים, ובעיקר האירוני והמקאברי. כך, שירו "גן עדן, גיהינום" (מעוף הנזיר, 1996) מתאר באופן הומוריסטי-מריר את גן עדן כמרחב אקזוטי שבו מוגשים "טַעַם הַחַיִּים/ קוֹקָה קוֹלָה… שֶׁרוֹן סְטוֹן/ …בְּוִילָה כְּחֻלָה בְּסַן טְרוֹפֶּה", כאשר מן המרפסת ניבט הגיהינום. שירו "אטלנטיס" (פסוקי ירח, 1999) מתאר באופן סנטימנטלי ופרודי את ילדותו בשכונת רמת יצחק, הפרושה "נִסְתֶּרֶת בֵּין אֶרֶץ גִּבְעָתַיִם לְרָמַת-גַּן", דרך פריזמה מיתולוגית, אגדית ותנכית משעשעת: "יוֹסֵף הַיַּרְקָן בְּאֵדֵי עָרָק כָּרַע תַּחַת אַרְגָּזִים כְּאַטְלָס".
עוד מספריו: ״שמועות: שירים 2008-2005״ (2009); ״מבחר השירים 2010-1975״ (2010); ״מחברת השמש״ (2014).
מבחרים משירתו יצאו לאור בפורטוגזית, טורקית וסרבו-קרואטית ותורגמו לכמה שפות אירופיות ולערבית. נטל חלק בפסטיבלים ובכנסים ספרותיים בינלאומיים. קרא משירתו לפני הפרלמנט האירופי בוועידה למען שלום במזרח התיכון (מרסלה, סיציליה, 2002). זכה בכמה פרסים ספרותיים, ובהם פרס הרשון של האוניברסיטה העברית (1980); פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1996); ובפרס רמת גן לספרות (2015).

גורביץ', ניצה. "פתן לבן מתגעגע". מאזניים ע"א (5). 1997. 41-40; מסג, סבינה. "שפתנו בוקעת מביצת הילדות". הארץ ספרים. 5.4.2006. 8; נצר, רות. "לאורך קוצר הראייה". מאזניים ס"ו (5-4). 1992. 58; נתנזון, מלכה. "מול פני האב". הדאר, שנה 77, ז'. 6.2.1998. 23-22.

גלעד מאירי