סופר ופובליציסט
נולד בצפת למשפחה חרדית, שחלקה ישב בארץ ישראל מאז תחילת המאה התשע-עשרה. ב-1916 מת אביו במגפת הטיפוס שפגעה בעיר. מחמת המצוקה יצאה אמו עמו ועם אחיו הצעיר אל משפחתה בטרנסילבניה. שהותם שם נמשכה שלוש-עשרה שנים, שבמהלכן למד בישיבתו של הרבי מסאטמר. ב-1930 שבו לארץ ישראל והתיישבו בירושלים, שם המשיך את לימודיו בישיבת "שפת אמת" של הרבי מגור. בגיל תשע-עשרה נשא אישה בשידוך, ונועד להמשיך את חייו כאברך ישיבה, אולם כבר אז פיעמו בו הרהורי כפירה, והוא התוודע בחשאי אל הספרות החילונית. בהדרגה ניתַק מן העולם החרדי, ומ-1933 ואילך פרנס את משפחתו בעיסוקים שונים של מסחר ופקידות. לימים תיאר בפירוט את חייו עד אותה עת בספרו האוטוביוגרפי "בין צפת לירושלים" (1972).
באותן השנים החל בניסיונות כתיבה, ואף הציג את פירות הבוסר של יצירתו לפני ח"נ ביאליק. ב-13.3.1936 נדפס סיפורו הראשון,"קול חתן וקול כלה", במוסף הספרותי של "דבר" בעריכתו של דב סדן. הסיפור מתאר את תהליך ההשתדכות ואת טקס הכלולות של זוג חרדי צעיר, ומרמז על המשך דרכו של המחבר, בעיקר באופן שהוא חושף את תשוקות החיים ואת גילויי האֶרוס המבצבצים מבעד למעטה הנוקשה של ההלכות והמנהגים.
ב-1937 פורסם קובץ סיפוריו הראשון "קול היצרים" (קריית ספר). בשלהי שנות השלושים החל להתרועע עם סופרי ירושלים, ואף יזם את הקמת אכסנייתם המשותפת, השבועון "ספרות צעירה" (1940-1939). ב-1940 עבר לתל אביב לצורכי פרנסה, וכן מתוך שאיפה להשתלב בעולם הספרות שם. את חוויותיו ורשמיו מהסתופפותו בשוליה של הבוהמה התל-אביבית גולל לימים בהסוואה בדיונית בספרו "הדג והיונה" (1989), שבמרכזו קריקטורה עוינת של נתן אלתרמן וחסידיו. ב-1941 החל לעבוד במערכת "דבר", תחילה כמתרגם ולאחר מכן ככתב, ובכלל זה ככתב צבאי במלחמת העצמאות. בשנות החמישים והשישים פרסם טור קבוע ב"מעריב" ולאחר מכן ביומון "ידיעות אחרונות".
מ-1947 נהג בר-יוסף לשהות חודשים אחדים בכל שנה בצפת לשם התמסרות לכתיבה. באמצע שנות החמישים עבר לחיפה בעקבות יוזמתו של ראש העירייה דאז, אבא חושי, להעניק דירות מגורים לסופרים כדי למשוך אותם לעיר. ב-1969 עבר לצפת לישיבת קבע. בנו הבכור הוא המחזאי יוסף בר-יוסף. בנו הצעיר, הסופר יצחק בר-יוסף, חיבר ספר זיכרונות רגיש וחושפני על יחסיו המסובכים עם אביו ("מזכרת אהבה", 1995). בתו, בלהה רובינשטיין, חיברה שני ספרי מחקר על יצירת אביה: "הנסתר בנגלה" (1994) ו"חדוות החיים מול חמדת המוות" (1999).
יצירתו השופעת של יהושע בר-יוסף כוללת כעשרים וחמישה רומנים ונובלות, כעשרה קבצים של סיפורים קצרים ועוד כחמישה מחזות שפורסמו בדפוס. מתחילת דרכו נודע כסופר המעצב מלודרמות של יצרים הרוחשים בין חומותיו של היישוב הישן, וכן דמויות של צעירים המתייסרים בחבלי כפירה במסורת אבותיהם, וכל זאת על רקע תיאורים נטורליסטיים של חיי החברה הדתית בירושלים ובצפת, שאותם הכיר מבשרו. כאלה הם, למשל, הרומנים הירושלמיים "חומה שנפלה" (1940) ו"אם הבנות" (1943), קובצי הסיפורים "מסיפורי מאה שערים" (1946); "סודה של אשה" (1957); "מסיפורי צפת ומסיפורי ירושלים" (1984) והמחזה "בסמטאות ירושלים" (1941), שהוצג בהצלחה בתיאטרון "האוהל". עם זאת, יצירות רבות אחרות שלו מעוגנות בחברה המתחדשת בארץ ישראל, על אירועיה האקטואליים (בעיקר בתקופת המאבק לעצמאות ומלחמת השחרור) ודמויותיה המגוונות. בהן יש למנות את הרומנים "פגישה באביב" (1947); "העומדים על הסף" (1953, על מאבק המחתרות בבריטים); "חרב ישועות" (1966, על צפת במלחמת העצמאות) וקובצי הסיפורים "הבית החדש" (1946); "בני המג"ד" (1950) ו"בדרך לסלע אדום" (1959). אחד מסיפוריו האקטואליים, "סיפור הארבעה" (1958; כונס בשינויים בשם "ויהי אור"), עורר סערה ציבורית חריפה משום שהכיל ביקורת מוסווית אך בוטה על רבקה גובר, "אם הבנים", שנחשבה דמות מופת, ועל מפעלה החינוכי-התיישבותי בחבל לכיש.
יצירתו החשובה ביותר של בר-יוסף היא לכל הדעות הטרילוגיה "עיר קסומה" (1951-1949), המגוללת פרשת חיים של משפחה בצפת במשך כשמונים שנה, החל ברעש האדמה של 1837 וכלה בימי הצהרת בלפור. ביצירה רחבת-יריעה זו משתלבים כמה וכמה רבדים. זהו סיפור תולדותיה של משפחה (המבוסס במידה רבה על זיכרונות משפחתו של המחבר) על מחזורי צמיחה ושקיעה, תסבוכות היחסים והתרתן, המתחוללים בה במשך ארבעה דורות. זהו רומן היסטורי-חברתי-אידיאי על דעיכתו של היישוב הישן בארץ ישראל, ככל שגובר בה רישומו של המפעל הציוני. זהו רומן של מקום, המכיל תיאורים עשירים ומפורטים של העיר צפת וסביבתה על תולדותיה, נופיה ואוכלוסייתה. וזהו גם רומן בעל יסודות אגדיים-מיסטיים, הניכרים בעיקר בסיפורי-המשנה הרבים השזורים בו, כגון הסיפור על הינוקא הפלאי מברעם מן המאה השישית וסיפורו של הגואל הכושל רבי יוסף דילה ריינה מן המאה החמש-עשרה. דומה כי בטרילוגיה זו הגיעו כישרונו האֶפִּי של בר-יוסף, נטייתו המלודרמטית ומשיכתו אל היסוד הייצרי-ארוטי לאיזון ולמיצוי אמנותי חד-פעמי. בצד "עיר קסומה" יש לציין שתי יצירות צפתיות אחרות, אף הן ממיטב כתיבתו: הרומן ההיסטורי-דוקומנטרי "סוכת שלום" (1958) על צפת במאה השש-עשרה, שבין גיבוריו האר"י הקדוש, רבי חיים ויטל, רבי יוסף קארו והמשורר ישראל נג'ארה, ומחרוזת הסיפורים "אנשי בית רימון" (1959), המתארת בהומור את הווי החיים ואת הטיפוסים האופייניים ביישוב פרובינציאלי בגליל.
בזקנתו של בר-יוסף גברה פוריות כתיבתו, ובשלוש-עשרה שנותיו האחרונות פרסם לא פחות מחמישה-עשר ספרים. בולטת בהם סדרת רומנים החוזרים בווריאציות שונות על עלילת יסוד אחת: פרשת התפקרותו של בן היישוב הישן הכרוכה בגילוי קסמי המין ובהתנסות בחוויות ארוטיות אינטנסיביות. בהם: "הפוטוגרף הרביעי" (1980); "אפיקורוס בעל כורחו" (1985); "בדרך חזרה" (1988); "גפרורים שרופים" (1991); "גווילים ובשרים" (1993). הספרים זכו להצלחה מסחרית בשל אשליית ההצצה המגרה שסיפקו לקוראיהם אל היצרים הגועשים בנבכי החברה החרדית, ובמיוחד בזכות תיאורי המין המפורטים, אולם כתיבתם בדרך כלל מרושלת וערכם האמנותי אינו רב. מן הכלל הזה חורגת נובלה עדינת-מבע בשם "אהבת נפש" (1979), המתארת ברגישות ובאיפוק את ייסוריו של סופר סת"ם ממאה שערים, הנמשך בעוצמה אל גיסו הצעיר, נער בן-חמש עשרה המתלמד אצלו.
ביטוי-מה להשקפותיו הפוליטיות המקסימליסטיות נתן בר-יוסף ברומן העתידני "אוטופיה בכחול-לבן" (1990), ובספרו העיוני "מורה דרך לפטריוטים נבוכים" (1984).
ב-1984 הוענק לו פרס ביאליק לספרות יפה.

כהן, אורלי. גלגולם של מוטיבים עממיים ומוטיבים קבליים ביצירת יהושע בר יוסף. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך. תל-אביב:
אוניברסיטת תל-אביב. 2005; עומר, דן. "הכופר מ"עיר קסומה"". "פרוזה" 72-73. מרץ-אפריל 1984. 64-73; רובינשטיין, בלהה. הנסתר
בנגלה: תשתיות קבליות ביצירת יהושע בר-יוסף ויצחק בשביס זינגר. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. 1994; שקד, גרשון. "יהושע בר-יוסף –
האברך הצפתי". "הסיפורת העברית 1980-1880" כרך ב'. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. 1983. 338-351; שקד, מלכה. "'"עיר קסומה"' ליהושע
בר-יוסף" "חוליות ושלשלת: הרומן העברי על תולדות משפחה". תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. 1990. 129-222.

אבנר הולצמן