סופר, משורר, עורך, מתרגם ומבקר
נולד בעיירה לופאטין הסמוכה לברודי שבגליציה המזרחית. למד בחדרים ובבתי מדרש וכן בבית ספר ממשלתי. בנעוריו התוודע אל ה"ספרות" הרומנטית הגרמנית והסקנדינבית שטבעה לימים חותם עמוק ביצירתו. כבן שש-עשרה עזב את בית הוריו, התיישב בלבוב וממנה יצא לסיורים ולשיטוטים ארוכים ברחבי גליציה. בלבוב השתלב בסביבה ה"ספרות"ית של כותבי עברית ויידיש, והתוודע לי"ח ברנר ולג' שופמן. ב-1906 הופיעו ביכורי עטו בעיתונות יידיש המקומית. ב-1908 פרסם לראשונה יצירות בעברית – שירים-בפרוזה בקובץ "ספרות" בעריכת דוד פרישמן – אולם את התחלתו הממשית כסופר עברי ראה בפרסום הסיפור "תנאים" בירחון "השילוח" (1910). ב-1914 עלה לארץ ישראל. בשנות מלחמת העולם הראשונה לימד לשון ו"ספרות" עברית בגימנסיה העברית "הרצליה". המשיך לעסוק בהוראה עד 1943, ואז פרש כדי להתמסר כליל לעבודתו ה"ספרות"ית.
מראשית צעדיו בארץ היה מעורב בחיי ה"ספרות" ופעיל במוסדות הציבור של היישוב העברי. אחרי מלחמת העולם הראשונה הסתעפה פעילותו. מ-1922 עד 1928 ערך עם יעקב רבינוביץ את דו-הירחון "הדים", שהיה לבמה "ספרות"ית מרכזית תוססת ופתוחה לחידושי המודרניזם בזכות אישיותם הסובלנית של עורכיו. מ-1927 שימש עורך הפרוזה של הוצאת מצפה וטיפח בה את ה"ספרות" המקורית והמתורגמת. ערך גם את סדרת "קופת הספר", את השבועון "מאזניים", את הירחון לנוער "עתידות" ועוד קבצים ומאספים. היה מראשי הפעילים באגודת הסופרים ובשנותיו האחרונות כיהן כנשיאה. במסגרת זו יזם ב-1950 את הקמת המכון הביו-ביבליוגרפי "גנזים", שנקרא על שמו לאחר מותו.
נודע בראש בראשונה כפרוזאיקון. הרומנים, הנובלות והסיפורים שכתב נחלקים לשלוש חטיבות על פי נושאיהם. האחת: יצירות המעוגנות בהווי של סביבת גידולו בגליציה, כגון "פרקים מחיי יעקב רודורפר" (1928), "תמונות מבית מִבשַל השיכר" (1929) ו"אהבה זרה" (1939; זכה בפרס ביאליק). השנייה: יצירות מחיי ארץ ישראל בראשית המאה העשרים ובמיוחד מימי ראשיתה של תל אביב, כגון "איש וביתו נמחו" (1934), "גננים" (1944) ו"כעיר נצורה" (1945). השלישית: סיפורים תנ"כיים והיסטוריים כגון "מול שער השמים" (1924), "הנשאר בטולידה" (1939) ו"שאול והאתונות" (1945).
זוהי סיפורת ריאליסטית, שניכר בה חותם הנוסח של מנדלי מוכר ספרים בדרכי התיאור המתונות, באיזון התחבירי ובלשון העשירה והממוזגת. אולם השלווה הסגנונית עשויה להטעות. היא מחפה לא פעם על תכנים סוערים וטרגיים, שכן עלילות הסיפורים נוטות לעקוב אחר תהליכים של חורבן וכליה ברשות היחיד ובחיי הכלל גם יחד. "תבנית היסוד המשותפת למרבית סיפוריו של ברש", כתבה נורית גוברין (2002), "היא מן השלמות אל ההרס. מן העולם היפה, הבנוי, המטופח אל השבור, המעורער, ההרוס". מן הבחינה המבנית נטה ברש לעצב את מיטב יצירותיו ("תמונות מבית מבשל השיכר"; "פרקי רודורפר") כסדרות של תמונות ואפיזודות הקשורות זו לזו באופן רופף, ולא ללכדן בעלילות מלודרמטיות הדוקות.
שירתו של ברש זכתה לתשומת לב פחותה מאשר הסיפורת שלו, אך היא ערוץ רצוף ומשמעותי ביצירתו. שיריו המוקדמים כונסו בספר "תמול" (1915) והמאוחרים בספר "צל צהריים" (1949). בשירים נחשפו באופן ישיר היבטים יצריים ומסוכסכים מעולמו הפנימי, שהוסוו בסיפוריו: ארוטיקה חשופה, כיסופי מוות, בדידות, מתח בין היחיד לחברה, רגעי ניכור כלפי החיים בארץ ישראל, קדרות וייאוש. מלבד השירה והסיפורת שלח ברש את ידו בכמה וכמה תחומי יצירה נוספים. הוא תרגם, עיבד וכינס מעשיות עמים בשורה של קבצים ("פלח הרימון", 1934; "הדס", 1936; "מנורת הזהב", 1943; "הנעל הקטנה", 1947; "עולם מספר", 1952); חיבר ספר לימוד לתורת ה"ספרות" העברית והכללית (א-ב, 1931-1930); ערך אנתולוגיה מקיפה של "מבחר השירה העברית החדשה" (1938); כתב בקביעות מסות ביקורת והערכה על סופרים וספרים וסוגיות תרבות; תרגם מן ה"ספרות" האירופית, בעיקר הגרמנית (שירי גתה, "דון קרלוס" לשילר ועוד הרבה); כתב ותרגם לילדים ולנוער.
רוב יצירותיו בפרוזה, בשירה ובמסה כונסו בשלושה כרכים גדולים, "כתבי אשר ברש", שהכינם בערוב יומו וראו אור בין 1952 ל-1957. אחריהם הופיעו קבצי מבחר שונים, כגון "ילקוט סיפורים" (1980) ו"הנשאר בטולידה": שתי נובלות היסטוריות (2001).

גוברין, נורית. "הנסתרות בנגלות: על השירה והפרוזה של אשר ברש". "קריאת הדורות: "ספרות" עברית במעגליה" כרך
א. תל אביב: גוונים. 2002. 280-259; טוקר, נפתלי. חֶזיוֹן חולות וירכתי עולם: על זיקת המקום והזמן בסיפורי אשר
ברש. גבעתיים: הוצאת מסדה. 1980; לחובר, שמואל. "אשר ברש: ביבליוגרפיה (תרס"ו-תשי"ב)". תל אביב: הוצאת
מסדה. 1953; שקד, גרשון. "אשר ברש". "הסיפורת העברית 1980-1880" כרך א'. תל אביב: הקיבוץ המאוחד וכתר.
1977. 354-341; תמיר-סמילנסקי, נורית (עורכת). "אשר ברש: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: הקיבוץ
המאוחד וקרן תל-אביב ל"ספרות" ולאמנות. 1988.

אבנר הולצמן