סופר, מחזאי, מתרגם ועורך
נולד בסלוצק, רוסיה הלבנה (בלרוס), וגדל במשפחה שהתפרנסה בצמצום. למד בחדר ואחר כך בישיבה קטנה, שבה התחיל לקרוא בסתר ובלהיטות יצירות של סופרי ההשכלה ומאוחר יותר גם של סופרי יידיש. התרשם בייחוד מסיפורי שלום עליכם ביידיש, שעוררו בו את השאיפה לנסות את כוחו בכתיבה. כמו כן פנה ללימודי חול והתוודע אל הספרות הרוסית.
בן שבע-עשרה נסע ללודז', פולין, התפרנס שם כמורה פרטי ועסק בכתיבה. לפני שמלאו לו שמונה-עשרה התפרסם סיפורו הראשון, "בערב יום הכיפורים", בעיתון "הצופה" שיצא לאור בוורשה. ב-1904 זכה סיפורו "משקה'לי חזיר", על צעיר יהודי שהתנצר, בפרס הראשון בתחרות הראשונה לכתיבת סיפור עברי שערך "הצופה" (שניים משופטי התחרות היו י"ל פרץ ויוסף קלוזנר).
בתחילת דרכו הרבה לכתוב, וסיפוריו פורסמו בכמה כתבי עת והרשימו קוראים וסופרים ובראשם ביאליק, שהעריך כי הוא בעל הכישרון הבולט ביותר בקרב כותבי הפרוזה הצעירים. בן תשע-עשרה מונה לעורך הירחון הספרותי של היומון "הזמן", שיצא לאור בווילנה. שם נפגש עם שלום עליכם, הסופר הנערץ עליו, ועם בתו הבכירה, שעמה התחתן בסוף אותה שנה בביתו של שלום עליכם בקייב. הקשר האישי החם שנקשר לאחר נישואיו בינו לשלום עליכם חותנו, השפיע על חייו ועל עבודתו הספרותית. אחרי הפוגרומים ברוסיה, לרבות בקייב, בעקבות מהפכת 1905, ברח עם משפחת שלום עליכם לגליציה ומשם עבר עמה לשווייץ.
ב-1906 החל לפרסם את סיפוריו גם ביידיש, ומאז הופיעו כמעט כל כתביו בשתי השפות. ב-1907-1908 שהה כשנה בארצות הברית בתקווה, שנכזבה, להכנסה יציבה מפרסום סיפוריו בעיתונות יידיש בניו יורק. בשובו לוורשה פירסם "סיפורים" ופיליטונים בעיתוני יידיש וערך את מוסף הספרות בעיתון "די נייע וועלט".
ב-1910 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "סיפורים", ובאותה שנה התחיל לתרגם את יצירות שלום עליכם לעברית. בשנים 1911-1913 ערך את מדור הספרות של השבועון "העולם" ועבר איתו מווילנה לאודסה. בפרוץ מלחמת "העולם" הראשונה עבר עם משפחת שלום עליכם לניו יורק וישב שם כשלוש-עשרה שנים. בתקופה זו מיעט לפרסם יצירות מקוריות והתמסר בעיקר לתרגום יצירות שלום עליכם, להתקנת מחזותיו לבימה ולעריכה של השבועונים "דער גרויסער קונדס" ואחר כך "התורן", הירחון "מקלט" וסדרת ספרים לנוער, "מקראות".
ב-1928 עלה לארץ. כאן ערך עם פישל לחובר את כתב העת "מאזניים" (1929) והמשיך בכתיבת יצירותיו: "סיפורים", מחזות ("בארצות רחוקות"; "מירה"; "אותו ואת בנו", המבוסס על נושא סיפורו "משקה'לי חזיר", שהומחז והוצג בתיאטרון "הבימה" ב-1934; ועוד) ושני רומנים על החיים בארץ: "מנחם מנדל בארץ-ישראל" (1936); ו"ימות המשיח" (1938). כן כתב פרקי זיכרונות: "הראשונים כבני-אדם" (1938-1943) בחמישה כרכים, שבהם צייר תמונה צבעונית וחיה של שלום עליכם והסופרים בני דורו; ו"יום אתמול כי עבר" (1962), המשקף את רשמי שנותיו הראשונות בארץ.
ברשמים אלה וברומנים ניכרת מגמתיות אידיאולוגית מתוך הזדהות עם המפעל הציוני, והם לא התעלו, לדעת רוב המבקרים, לרמתם האמנותית של סיפוריו הקצרים. לאחר פרסום חמשת כרכי כתביו, "סיפורים" ומחזות, הוכתר בפרס ביאליק (1953), ובפעם השנייה זכה בו על ספרו האוטוביוגרפי "פרקי ילדות" (1965), שהחל להתפרסם ב"מאזניים" ב-1963. תרגומיו לחלק מיצירות שלום עליכם זיכוהו בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (1944), ועם השלמת תרגומיו זכה שוב בפרס זה (1955). ב-1958 ניתן לו פרס ישראל לספרות. מ-1938 היה חבר ועד הלשון והאקדמיה ללשון עברית.
מטובי כותבי הפרוזה העברית בראשית המאה העשרים. שיאי יצירתו הם סיפוריו הקצרים על ההווי היהודי, בעיקר במזרח-אירופה, שרובם נכתבו בעשור הראשון לפעילותו הספרותית. בסגנון תיאורו ניכרת השפעת הספרות הרוסית במאה התשע-עשרה, במיוחד השפעת צ'כוב. הוא מצייר בסיפוריו חטיבות חיים כמתבונן מרוחק, מאופק, תוך מזיגה מאוזנת בין תיאור הגיבורים ומניעיהם הפסיכולוגיים ובין תיאור עולמם החיצוני. קו עיקרי המאפיין את גיבוריו הוא התלישות, הנובעת מהפער בינם ובין סביבתם. שם סיפורו "תלוש" נעשה כינוי מקובל לצעיר שנמשך להשכלה, אבל התלישות בסיפוריו מאפיינת לא רק משכיל טיפוסי, אלא מגוון גדול של דמויות מחוגי חברה שונים, החשות זרות וניכור בסביבתן. אלה אנשים רגילים, הנקלעים למשברים מכוח אופיים ומכוח תהליכים שאינם בשליטתם. תיאורי הגיבורים בעליבותם עשויים לדכא, ועם זאת הם מעוררים בקורא תחושות הזדהות וחמלה.
טווה את סיפוריו בסגנון עברי מנופה ובהיר, היונק מהמקרא וממקורות חז"ל, ברוח הלשון שעיצב מנדלי מוכר ספרים. כישרונו כאמן הסגנון מתגלה גם בתרגומיו לכתבי שלום עליכם, שנתפשו כמלאכת מחשבת וזכו לשבחים מפי המחבר ומביאליק. לשון התרגום העברי גבוהה יותר מלשון המקור ביידיש, כי באותו זמן טרם התפתחה העברית כלשון דיבור; אבל הוא הצליח ליצור חיקוי של עברית מדוברת ולקרב דור של קוראים לכתבי שלום עליכם ולהווי היהודי שתיאר.

גוברין, נורית. "י. ד. ברקוביץ – הזר בביתו". "תלישות והתחדשות". תל אביב: משרד הביטחון. 1985. 57-66; הלקין, שמעון. "י. ד. ברקוביץ". "עראי וקבע: עיונים בספרות". ניו יורק: אוהל. 1947. 112-95; הולץ, אברהם. "יצחק דב ברקוביץ: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: עם עובד. 1976; הולצמן, אבנר. "הלשון ככלי, כאתגר וכנושא: על סיפורו של י"ד ברקוביץ 'ביד הלשון"'; "אנטומיה של תלישות: על סיפורו של י"ד ברקוביץ 'מלפפונים"'. "אהבות ציון". ירושלים: כרמל. 2006. 113-134; מירון, דן. "בין י"ד ברקוביץ לבני דורו". "כיוון אורות". ירושלים: שוקן. 1979. 369-377; סדן, דב. "המרחק הנורא. על נובילות י' ד' ברקוביץ". "בין דין לחשבון". תל אביב: דביר. 1963. 163-168; שקד, גרשון. "יצחק דב ברקוביץ". "הסיפורת העברית 1970-1880" כרך א': בגולה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1977. 327-341.

ישראל לנדרס