חוקרת ספרות
נולדה בפתח תקוה, בת הדור השלישי לשתיים מן המשפחות המייסדות של המושבה, ברלוביץ וברנט. סיימה את ביה"ס התיכון ע"ש אחד-העם בעירה, ושירתה בחיל המודיעין. למדה באוניברסיטה העברית בירושלים (תואר ראשון ב-1963), והמשיכה באוניברסיטת בר-אילן (תואר שני ב-1973, תואר שלישי ב-1979). בתקופת לימודיה ערכה את העיתון "שער למתחיל" (1963-1961), כתבה בעיתוני נוער ("הארץ" שלנו", "ידיעות אחרונות לנוער"), פרסמה טור בשבועון לאישה ("שיחות עם יעל", 1976-1969) ועסקה בהוראה. מ-1963 ואילך פרסמה עשרות רשימות ביקורת על ספרות עברית ומתורגמת במדורי הספרות של העיתונים היומיים (בעיקר "חירות", "דבר", "מעריב" ו"הארץ"). מבחר מרשימות אלו כונס בספרה "הטקסט המוסף" (1992), בצירוף מבוא עקרוני על טיבה ותפקידה של הרצנזיה העיתונאית. מ-1985 ועד פרישתה לגמלאות ב-2004 כיהנה כמרצה במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, והתקדמה עד לדרגת פרופסור מן המניין. שנים רבות שימשה יו"ר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר.
בעבודתה המחקרית מסתמנים שני מוקדים. האחד הוא חקר ספרותה של העלייה הראשונה. בנושא זה עסקה בעבודת הדוקטור שלה ("ספרות העלייה הראשונה כספרות מתיישבים ראשונים"), פרסמה מאמרים רבים והקדישה לו את ספר המחקר העיקרי שחיברה: "להמציא ארץ להמציא עם" (1996). בתשתית עבודתה מונחת השאיפה להעניק "ריהביליטציה מאוחרת", כלשונה, לעלייה הראשונה; כלומר לחשוף את תפקידה החלוצי, שקופח וטושטש בידי הדורות הבאים, בהנחת היסודות למעשה הציוני בארץ ישראל בעיקר בתחום התרבות. לטענתה, גם אם ערכיה האסתטיים של ספרות זו אינם מופתיים, הרי במושבות העלייה הראשונה נוצקו יסודותיה של התרבות העברית בארץ ישראל, ושם עוצבו לראשונה נושאי מפתח בספרות "הארץ"-ישראלית. בהם: תיאור דמותו של היהודי החדש, עיצוב דמויות של ערבים ושל יהודי המזרח, ופיתוח הסוגה של סיפור המסע ברחבי "הארץ". זאת ועוד: בתקופת העלייה הראשונה צמחה לראשונה קבוצה לא קטנה של נשים כותבות עברית דווקא מקרב הקהילה "הארץ"-ישראלית, על רקע היעדרן המוחלט כמעט של סופרות במרכזיה הראשיים של הספרות העברית במזרח-אירופה. לצורך הצגתה של ספרות זו בפועל ערכה את האנתולוגיות "סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה" (1984) ו"אעברה נא בארץ: מסעות בארץ-ישראל של אנשי העלייה הראשונה" (1992). כמו כן ערכה (עם יוסף לנג) את קובץ המחקרים "לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה" (2010).
המוקד השני בעבודתה עניינו בחינה מחודשת של תולדות סיפורת הנשים העברית, מתוך הטענה החריפה שתולדותיה של סיפורת זו הן פרשה של השכחה והדרה מצדו של ממסד ספרותי-מחקרי גברי, וקריאה להעניק לה את משקלה הראוי. בעקבות האנתולוגיה של סופרות העלייה הראשונה ערכה אנתולוגיה מקיפה יותר של סופרות שפעלו עד קום המדינה ("שאני אדמה ואדם", 2003), כדי להציג רצף של יצירה נשית ענפה משלהי המאה התשע-עשרה עד קום המדינה, ולהראות שעלילת התחייה הציונית היא גם סיפור של תחייה נשית. במאמרים רבים שבאו לאשש טענה זו שרטטה את דיוקנאותיהן של סופרות כנחמה פוחצ'בסקי, חנה טרגר, שושנה שבבו, אנדה עמיר-פינקרפלד, שושנה שרירא ושולמית הראבן. כן ערכה ופרסמה את יומנה האינטימי של דורה בדר, ממייסדי קיבוץ מזרע, מן השנים 1937-1933 ("ציפור פצועה", 2011).

בסר, יעקב. "יפה ברלוביץ: את ספרות הנשים מחקו והשכיחו מההיסטוריה של הספרות הישראלית", "עתון 77" 283. אוקטובר 2003. 29-24;
גור, בתיה. "פוזמק כחול בארץ-ישראל", "מבלי דלג על דף", ירושלים: כתר. 2008. 402-396; הולצמן, אבנר. "הספרות, המציאות ומשאלות
הלב", "קתדרה" 87. 1998. 183-175.
אבנר הולצמן