חוקר ספרות, אסתטיקה ותרבות
נולד בירושלים. נצר למשפחת רבנים ולמדנים. סיים את התיכון שליד האוניברסיטה והתגייס לצה"ל ב-1952. ב-1954 הצטרף לקיבוץ משגב-עם בגליל העליון במסגרת גרעין נח"ל של תנועת "המחנות העולים", והיה חבר בו שבע שנים. ביכורי כתיבתו, רשימות ביקורת ושירים, פורסמו מ-1951 ואילך בעיתונות של תנועת הנוער ובכתבי העת "מבפנים" ו"משא". בעודו חבר הקיבוץ החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים ב-1956 תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה. ב-1960 קיבל תואר שני בפילוסופיה, וב-1973 תואר שלישי מאוניברסיטת תל-אביב על מחקרו: "דמיון ואמנות בהגותו של ז'אן פול סרטר". מ-1961 לימד באוניברסיטת תל-אביב בחוג לפילוסופיה, ומ-1969 גם בחוג לתורת הספרות הכללית. ב-1983 עבר לאוניברסיטה העברית בירושלים, וב-1988 קיבל דרגת פרופסור מן המניין. ב-2000 פרש לגמלאות. בד בבד הקים ב-1995 את הקתדרה ללימודים עבריים ויהודיים באוניברסיטת שיקגו, וכיהן בה עד 2005.
בצד עבודתו האקדמית ערך בשנים 1970-1969 את השבועון הספרותי "משא", וב-1974 הקים את הירחון "עמדה – לביקורת התרבות והחברה בישראל" וערך אותו עד 1978. בשנים 1979-1976 היה יו"ר האגודה הישראלית לפילוסופיה. בשנות השמונים ערך בהוצאת כתר סדרות של ספרי עיון ("מעוף – מחקר, עיון ופרשנות"; "יצירה ויוצרה") ויזם את הקמת הסדרה "טעמים" לכתבי מופת באסתטיקה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ערך את מדור ההגות היהודית המודרנית באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש" (2007). היה פעיל עשרות שנים במסגרות פוליטיות ורעיוניות שונות של השמאל הסוציאליסטי הישראלי. ב 2004 זכה בפרס ישראל בחקר הספרות. ב-2008 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
ספריו ומאמריו עוסקים בפילוסופיה, באסתטיקה ובתורת הספרות והפרשנות, בספרות עברית וכללית, בהגות יהודית מודרנית, בביקורת הספרות ובפובליציסטיקה, וקשרים אמיצים מחברים בין תחומי עשייתו השונים. בתחום הפילוסופיה התמקד בהגותו של סארטר, ערך את המהדורה העברית של מבחר כתביו ופרסם את הספר "ז'ן פול סרטר: דרכי החירות" (1992). תרומתו לאסתטיקה ולתורת הספרות מרוכזת בספריו "מבעד למדומה: משמעות וייצוג ביצירה הבדיונית" (1980); "אסתטיקה כתורת הביקורת" (1982); "האם תורת הספרות אפשרית?" (1989) ו"סובב ספרות: מאמרים על גבול הפילוסופיה ותורת הספרות והאמנות" (2000). תרומותיו התיאורטיות בתחומים אלה ממוקדות בבירור הקשרים בין בדיון לממשות וסוגיות המסתעפות מכך, כגון מושג הריאליזם, טיבה של האשליה האסתטית, היחסים בין טבעי וקונוונציונלי באמנות, היחסים בין כתיבה ספרותית לכתיבה היסטורית, והחלתם של מושגים פילוסופיים בפרשנות ספרותית. בנימוק וועדת השופטים לפרס ישראל נכתב בהקשר זה כי ברינקר סקר "באופן ביקורתי את עבודתם של הבולטים שבאנשי התיאוריה הספרותית, ניהל רב-שיח עם כמה מגדולי החוקרים בעולם בתחומים של תולדות הספרות והאמנות והפילוסופיה וזכה להכרה בינלאומית. הבחנות אחדות שלו – כגון ההבחנה שבין ריאליזם כיצירת אשליה של דומות-למציאות לבין ריאליזם כייצוג רציני של ממשותו וכגון ההבחנה שבין מוסכמות אמנותיות לתחבולות אמנותיות – נידונו ברוב השפות האירופיות ונעשו מטבע עובר לחוקר בכל כתיבה על ספרות ועל אמנות".
עבודתו העיקרית בחקר הספרות העברית היא ספרו "עד הסימטה הטבריינית: מאמר על סיפור ומחשבה ביצירת ברנר" (1990). זוהי התבוננות פנורמית בסיפורי ברנר ובכתיבתו העיונית, המתמקדת בשניים מהיבטיה העיקריים של מחשבתו: תפישתו את היהדות והיהודים, ותפישתו את תפקידו כמבקר ואת טיב מחויבותו כלפי קוראיו. ברינקר חושף ביצירת ברנר חשד עמוק כלפי כל מצע לאומי או תרבותי, ומן הצד האחר את מחויבותו כלפי חזיונות החיים המוחשיים שעמם יש להתמודד. דווקא הסירוב להתחייב לקונצפציה מחשבתית כוללת הוא שהיה, ל"דבר"י ברינקר, מקור עוצמתו והשפעתו של ברנר כמבקרן של כל הפרוגרמות הקיימות מנקודת תצפית מקורית וקונקרטית. מהסוגיות הנוספות המתבררות בספר: דרכי השימוש המתוחכמות של ברנר בחומרים אוטוביוגרפיים, ו"הרטוריקה של הכנות", שמכוחה חתר להעטות על אמנותו רושם של מבע היולי פרום ואותנטי.
עניינו של ברינקר בספרות העברית בעידנה הקלאסי בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים הניב שורה של מאמרים ומחקרים נוספים: על השפעת ניטשה בספרות העברית, על רישומן של הרומנטיקה ושל זרמים אמנותיים אירופיים אחרים בספרות העברית, על שירת טשרניחובסקי, על ספרות עברית והיסטוריוגרפיה ציונית. מבחר ממאמרי ההגות הפוליטית שלו כונס בספרו "מחשבות ציוניות" (2007), ובו עיונים בטיבן של הזהות היהודית ושל הציונות בעידן ש"אחרי הציונות", מחשבות על החילוניות היהודית, על הגותו של ישעיהו ליבוביץ ועל מפגשים הרי-פורענות של הרוח והפוליטיקה. ספרו האחרון הספרות העברית כספרות אירופאית (2016) מכיל 8 מאמרים העוסקים בזיקה שבין המודרניזם בספרות העברית לזה האירופאי.
נפטר ב-2016. לאחר מותו פרסמו בכירי הסופרים והחוקרים הספדים לזכרו.

פישלוב, דוד. "מבעד למדומה ובתוכו", "סימן קריאה" 14. יוני 1981. 321-307; ויסמן, ענת, "אתיקה של אמפטיה ו'עמידה מן הצד': מחשבות
על הרמנויטיקה הומניסטית בעקבות מנחם ברינקר. בתוך: פרוש, איריס, חמוטל צמיר וחנה סוקר-שווגר (עורכות). הספרות והחיים:
פואטיקה ואידיאולוגיה בספרות העברית החדשה: למנחם ברינקר, ביובלו. ירושלים: כרמל. 2011, 36-21; רצבי, שלום. "ברנר: בספרות
ובחיים". "דבר" "משא". 26.10.1990. 19-20.

אבנר הולצמן