סופר
נולד וגדל במזכרת בתיה. הוריו, אסתר ומרדכי ברדוגו, עלו לישראל ממרוקו ב-1964. בהיותו בן שלוש-עשרה התייתם מאביו. למד בבית הספר התיכון האזורי בגדרה, במגמה ביולוגית. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית. לאחר שחרורו מצה"ל נסע לשנה לפריז, ובשובו למד היסטוריה וספרות כללית באוניברסיטה העברית בירושלים. עם תום לימודיו האקדמיים עבר מירושלים לתל אביב. מאז הוא מתגורר בה ומשלב בין עבודתו במשרד פרסום ובין כתיבה.
דרכו הספרותית נפתחה עם פרסום סיפורו "שוק" במסגרת תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ", שבה זכה בפרס ראשון (1998). כעבור כשנה ראה אור קובץ סיפוריו הראשון, "ילדה שחורה" (בבל, 1999). הקובץ מורכב מאחד-עשר סיפורים קצרים, המגוללים את סיפוריהן של משפחות מהגרים חד-הוריות, המתגוררות בפריפריה.
כשלוש שנים לאחר פרסום קובץ הסיפורים פורסם הרומן הראשון שלו, "ככה אני מדברת עם הרוח" (2002), שעלילתו מסופרת דרך תודעתה של אישה, המתארת את יחסיה עם בני משפחתה ועם הסובבים אותה. ספרו השלישי, "יתומים" (2006), מורכב משתי נובלות. הראשונה, "אחי הצעיר יהודה", מגוללת את סיפורו של יחיאל, יליד "הארץ", בן להורים שהיגרו ממרוקו, הממתין לגיוסו לצה"ל ובה בעת להולדת אחיו הצעיר. השנייה, ""יתומים"", מתארת את תהליך התפרקות משפחתו של שמואל שטרית, מהגר ממרוקו, שאשתו רחל, בת לניצולי שואה, נעדרת באופן פתאומי מביתה לאחר שחלתה במחלה מסתורית, ומותירה אותו עם שני בניו.
הרומן "זה הדברים" (2010) מביא לידי הקצנה את המתח הפנימי בין תלישות עדתית ובין ישראליות, שאינו מאפשר לגיבור להוסיף ולהתקיים. המספר ברומן חוטף את אמו מבית האבות שבו היא חיה וכולא אותה בבית ילדותו, שם הוא מבקש לכפות עליה את לימוד השפה העברית, כדי להיפטר, אחת ולתמיד, מתחושת חוסר השייכות המנקרת בו. אלא שהאם אינה נענית בנקל ויוצקת אל תוך העזובה הביתית המאיימת את סיפורה שלה. בעברית שבורה, המעורבת ערבית-מרוקאית וצרפתית, היא מתארת את סיפורה של מָחָה, ילדה-נערה מרוקאית, הנודדת במרחבי העולם הישן.
במקביל ליצירות הללו פירסם סיפורים קצרים בעיתונות היומית ובבמות ספרותיות, בהם: "חדר 1314" ("הארץ", 1998); "ראש משפחה" ("הארץ", 1999); "להריח את הטעם של הלימונים" ("ידיעות אחרונות", 2002); "הקסם של ז'אק" ("ידיעות אחרונות", 2004); והסיפור "מסילות", שפורסם בספר "תהודות זהות" (עם עובד, 2007). בקובץ "הילד האחרון של המאה" (2011) כינס ברדוגו מבחר מסיפוריו הקצרים ומהנובלות שלו, חלקם בעריכה מחודשת. עלילת הספר סיפור הווה על פני "הארץ" מתארת מסע של בן למשפחת מהגרים ממרוקו ואמו ברחבי ישראל העכשווית. במהלך אותו מסע נחשף הבן בעל כורחו להיחשף לסיפור חייה של האם במרוקו. ספרו כי גי (2018), מתרחש במושבה ומתחיל ברצח של אדם בשם ברנר. מבקרים שונים טענו כי בספר זה הביא ברדוגו לשיא את כל מאפייניו כסופר ולכן הוא הטוב בספריו. ב-2020 יצא לאור ספרו "חמור" המספר על רוסלאן איסקוב, יליד אזרבייג'ן כבן 50 המסתיר חמור בחצרו האחורית.
בכלל יצירותיו בולט העיסוק בתא המשפחתי ובטיב היחסים בין הפרטים המרכיבים אותו. גיבוריו הם לרוב נערים ונערות מתבגרים, ילידי "הארץ", בני הדור השני להגירה מארצות ערב, הגדלים במשפחות פגומות ומתגוררים במרחבים הפריפריאליים של החברה הישראלית. הם מתבוננים בעצמם ובסובבים אותם, ודרך תודעתם נבחנים פניו הכפולים, המיטיב והפוגע, של התא המשפחתי, הצורך של הפרט להשתייך לקולקטיב ובה בעת לשמר את ייחודו כ"אחר".
היצירות משובצות באירועים בלתי צפויים, המשבשים את הסדרים המשפחתיים ולעתים אף מובילים להתפרקות התא המשפחתי, בהם: הגירה, יתמות ומחלה. אירועים אלה מקנים ליצירתו הן את הפן האוניברסלי שלה, והן את הפן המסוים-המיוחד שלה: ההקשר הלוקלי, החברתי-תרבותי, הישראלי-פריפריאלי, שיצירתו מעוגנת בו ומוארת באמצעותו.
סגנונו מתאפיין בשימוש בלשון חדה, מדויקת, בהירה ונטולת קישוטיות. לשון הדמויות היא עברית מדוברת, מוחשית, המתמקדת בפרטים ונמהלת לסירוגין בערבית ובצרפתית, שאליהן התוודע הסופר בבית הוריו.
למרות שברדוגו עסק ביצירותיו בפערים החברתיים בכלל ובפרט במתח שבין אשכנזים למזרחיים, הוא עצמו מתנגד לפוליטיקת הזהויות ובמיוחד לדרך שבה יוצרים מזרחיים צעירים, כמו קבוצת ערס-פואטיקה, השתמשו בזהות המזרחית.
יצירותיו זיכו אותו בכמה פרסים ספרותיים, בהם פרס משרד המדע, התרבות והספורט לספר ביכורים (1999); פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2006); ופרס ניומן מטעם אוניברסיטת בר-אילן (2007). ספרו האחרון, "הילד האחרון של המאה", נמנה עם חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר (2013). ספרו כי גי היה ברשימה הקצרה לפרס ספיר (2018). בשנת 2018 זכה ברדוגו לפרס ביאליק המוענק על מכלול יצירתו. ב-2020 זכה בפרס ברנר ובפרס ספיר על ספרו "חמור".

חבר, חנן. "איך אפשר לדעת מי שייך למה". "הארץ" ספרים. 8.11.2006. 4; סומק, רוני. "והרוח תקום". "הארץ" ספרים. 16.10.2002. 6; עלון, קציעה. ""הילד האחרון של המאה": לגעת באזורי הצל בנפשנו". "הארץ". 21.12.2011; רינון, יואב. "אבל עכשיו אני רק רואה אותם ושותקת ומפסיקה להסתכל". "הארץ" תרבות וספרות. 14.1.2000. 13; שקד, גרשון. "המילים הפשוטות שישנן, שישנן עדיין". "הארץ" ספרים. 5.11.1999. 27.

דנה בן זקן ובתיה שמעוני