סופר, מחזאי ותסריטאי
נולד במושב כפר יהושע, שם סיים את לימודיו התיכוניים. לאחר שירותו הצבאי למד ספרות ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. באותו זמן עבר לגור דרך קבע בתל אביב, לבד מתקופה של שנתיים שעשה בארצות הברית (1980-1978). עבד שנים רבות כעורך וכמגיש תוכניות ב"גלי צה"ל". היה בין המשתתפים במוסף הסאטירי ""דבר" אחר" בעיתון "דבר" וכתב גם ב"הארץ", ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". כן ערך והגיש תוכניות קולנוע בטלוויזיה. נשוי ואב לשניים: האמן גיא בן נר וגלי בן נר, בעברה שחקנית ואחר כך פיזיקאית.
סיפוריו הראשונים התפרסמו בעיתוני ילדים, בעודו נער בן ארבע-עשרה. ספרו הראשון, "בעקבות מבעיר השדות" (אל"ף, 1966), שנועד לילדים ולנוער, התפרסם תחילה בהמשכים בשבועון "דבר" לילדים והתבסס על זיכרונות נעוריו. כעבור שנה ראה אור הרומן הראשון שלו, "האיש משם" (ספרייה לעם, עם עובד). ספר זה הכניס את בן נר בן השלושים אל הספרות העברית כסופר צעיר ומבטיח, המזדהה עם הערכים של ארץ ישראל החלוצית הנאבקת על קיומה. הרומן מגולל את הרפתקאותיו של צעיר ארץ-ישראלי החוזר פצוע ממצרים עם פרוץ מלחמת העצמאות, נקלע לעיירה ערבית על הגבול ונאסף על ידי רופא מצרי טוב לב. העלילה הפשוטה והמרגשת פורשת את מסכת היחסים בין הצעיר הפצוע למארחיו, בהם ארוסת הרופא, ואת האיבה ההולכת ומפרידה בינו וביניהם לאחר שמתגלה זהותו. מבחינת העניין שלו באידיאולוגיה הציונית ובשאלות חברתיות ופוליטיות, בן נר שונה ברומן זה מהסופרים בני דורו, שהחלו לפרסם גם כן בשנות השישים, א"ב יהושע ועמוס עוז. הם פנו בספריהם הראשונים לנושאים אינדיווידואליים ואוניברסליים ולכתיבה סמלית, ורק בסוף שנות השישים פנו לעיסוק ביקורתי באידיאולוגיה הציונית. בספרו "האיש משם" בן נר הלך לכאורה בעקבות סופרי הדור הקודם, דור תש"ח, וסימן את הדרך להתפתחות שחלה בפרוזה העברית בעשור הבא: השיבה אל הריאליזם.
בקובץ הסיפורים "שקיעה כפרית" (1976) שיכלל בן נר את סגנונו בכיוון הניאו-ריאליסטי. ניכרת כאן השפעת מגמות של תיעוד ואוטוביוגרפיה – בין השאר, בקרבה בין זמן התרחשות העלילה לאירועים אקטואליים. הספר, שזכה לאהדת הקהל והביקורת, מציג, בחלק מסיפוריו, דמויות הקשורות אל הקרובים אליהן ברגשות עזים של אהבה ובגידה ומקרינות נוכחות פסיכולוגית עזה; ובמקביל, במישור הייצוגי של העלילה, הן מרכיבות את דיוקן הזהות הישראלית שבין מלחמת ששת הימים לאמצע שנות השבעים, ומספרות תוך כדי כך נרטיב לאומי שונה מזה הרשמי. מהדמויות: אביו של חייל הנעדר מאז המלחמה, שמצבו הנפשי הולך ומידרדר; קצין בכיר המשלם בתפקידו על מחדלי הממונים עליו במלחמה; ונערה המתעלסת עם חייל גוסס. סיפורים אחרים נושמים לכאורה את אווירת ארץ ישראל החלוצית של שנות הארבעים ללא נוסטלגיה, אך תוך חשש מפני רשעותו ונכלוליו של העולם החדש העומד להכחיד את הקסם הישן של פכפוך הממטרות וריח הלחם הנאפה.
מהלך זה אכן התרחש לאחר המהפך של 1977, שעליו כתב בן נר כמעט בזמן אמת בסיפורו "אליעזר שושני ו/או אליקו בן שושן״. העלילה מתארת את התלבטותו של גיבורו, האם לקבל משרה ממשלתית בכירה שהוצעה לו על ידי נבחרי העם החדשים, או להיות נאמן לדרכו האידיאולוגית. סגנון הסיפור מתקרב לז'אנר התיעודי עד כדי נגיעה באקטואליות עיתונאית: עיסוק ישיר במהפך, בשערוריות הפוליטיות שקדמו לו ובתופעת האופורטוניזם הפוליטי. החדשנות הסגנונית, שעל גבול התיעודי, התעצמה גם בשל מועד פרסומו: עלילתו מתרחשת ביוני 1977, במרחק כשלושה חודשים ממועד הדפסתו, בשבעה המשכים יומיים, בעיתון "הארץ" (כונס ברומן הסיפורים "ארץ רחוקה", 1979). מבחינה מבנית, בסיפור זה יצר בן נר עלילה כפולה, שבכל אחד משני חלקיה יעשה שימוש משוכלל יותר בספריו הבאים: עלילה אחת מדובבת את תודעת הגיבור בדרך של מונולוג פנימי, ועלילה שנייה משתמשת במוסכמות של המותחן, שעיקרן ניסיון לפתור חידה, ושלפיהן העלילה מגיעה לשיאה עם מציאת הפתרון. את הנוסח של עלילת מותחן רבת-אינטריגות שיכלל ברומן הגדול והיומרני ביותר שלו, "פרוטוקול" (1983), שבו גולל את סיפורו של קומוניסט ארץ-ישראלי ותיק, המוסיף להסתתר במחתרת מדומיינת, שנים רבות לאחר שהסתיימו הקרבות האידיאולוגיים הגדולים. לכאורה זהו רומן אנטי-אידיאולוגי, אך בסופו של "דבר" הוא מציג את האידיאולוגיה הציונית כטוב שבכל העולמות, במזרח ובמערב כאחד.
אל האקטואליה שעל גבול העיתונאות שב בן נר ברומן "מתחם אויב" (1997). במרכז העלילה, המתרחשת זמן מה לאחר רצח רבין, עומד תלמיד ישיבה ולוחם ביחידה מובחרת שחזר בשאלה, והיה אחד ממאבטחיו של ראש הממשלה שנרצח בכיכר העיר. ה"רעים" ברומן, העושה שימוש במוסכמות המותחן, הם אנשי הימין הדתיים. אלה עמדו גם במרכז רומן עתידני אנטי-אוטופיסטי שפירסם עשר שנים לפני כן, "מלאכים באים" (1987), ובו תיאר את ישראל כמדינה הנתונה בשלטון תיאוקרטי, שבו החילונים נרדפים על ידי החרדים.
שלושת הספרים "תעתועון" (1989), "בוקר של שוטים" (1992) ו"עיר מקלט" (2000) בנויים על סדרת מונולוגים שמצטרפים לכעין רומן. "תעתועון" הופיע סמוך לאינתיפאדה הראשונה, ומדובב חמישה ישראלים שנקלעו לסבך המאורעות של אותה עת: שני חיילים בשירות סדיר, רופא, אביו של אחד מהם, ואיש שירותי הביטחון. כולם מייצגים את החברה הישראלית המצויה בתהליך של התפוררות ואובדן דרך. "בוקר של שוטים" משקף את השכול ואת האכזריות של החיים בישראל בסוף האלף, מנקודת ראותו של מושבניק בן שלושים ושלוש, חריג גבולי, בן בכור למשפחה מוכה בשכול כפול. "עיר מקלט" מורכב משורה של מונולוגים המצטיינים בעוצמה רגשית ובלשון ססגונית, ומושמעים מפי תל-אביבים בני גילים ומגדרים שונים, שחיים בסביבות רחוב בן יהודה. דמויות ראשיות בסיפור אחד חוזרות ומופיעות כדמויות משניות בסיפור אחר, ללא קשר זו עם זו, כיאה לחיים בעיר מנוכרת ומסויטת. גיבורת הספר היא תל אביב, בעבר אחת מפנינות הכתר של הציונות החלוצית, המוצגת כאן כשדה קרב שבו מתנהלים מאבקי הישרדות ואדם לאדם זאב.
הספר "אף אחד עוד לא מת בהליכה" (2007) כתוב כאוטוביוגרפיה מוסווית למחצה, שגיבורה הוא "הסופר איציק״. אלה חמישה סיפורים הכתובים בסגנון ריאליסטי, שהפנטזיה וההזיה פולשות אליו, ובהם הוא פונה, כ"דבר"יו, אל "העולם הגדול והמופלא המשתרע מחוץ לכפר ולתל אביב ומעבר לים התיכון". בפנייה זו אין, כמובן, רק חדוות מסע, אלא גם הפניית עורף למציאות הישראלית שהכזיבה. ב-2013 יצא לאור ספרו "המסע הלילי הארוך הביתה" הכולל שבעה סיפורים, חלקם חדשים ואחרים ותיקים שנערכו מחדש. באותה שנה (2013) פרסם בן נר את ספרו האיצחקיה-רומן אנטיביוגרפי. בספר זה כתב בן נר את סיפור חייו באופן מקוטע שסותר במכוון את החוקים של האוטוביוגרפיה. חדשנותו של הספר באה לידי ביטוי גם בעובדה שבן נר פרסמו רק בפורמט אלקטרוני ולא כספר מודפס.
במקביל לסיפוריו למבוגרים, המתרחשים במרחב הציבורי ומעלים שלל דמויות בדיוניות, פירסם בן נר שורת ספרים לילדים ולנוער, המבוססים על קורותיו בכפר הולדתו ועל החיים במשפחתו: "בעקבות מבעיר השדות", ספר הביכורים שלו (1966), שב והתפרסם בראשית שנות השמונים, ובעקבותיו הופיעו ספרים נוספים לבני הנוער. מספריו של בן נר שאבו השראה סרטים והצגות תיאטרון בשנות השמונים והתשעים, ועל סיפוריו התבססו המחזות "ניקול", עיבוד ובימוי ראול היימן ("הבימה", 1978); "קהיר, פברואר 78", עיבוד ובימוי יצחק שאולי ("הבימה", 1982); "תעתועון" (מונודרמה, התיאטרון "הקאמרי", ההצגה זכתה בפרס ראשון בפסטיבל "תיאטרונטו" בשנת 1990); "בוקר של שוטים" (מונודרמה, "בית ליסין", פרס שני בפסטיבל "תיאטרונטו", 1993); "אורי מורי" (התיאטרון "הקאמרי", 1998); "ככה אני פאם פאטאל" (תיאטרון "תמונע", פרס ראשון בפסטיבל "תיאטרונטו", 2004).
כן התבססו על סיפוריו סרטי הקולנוע "עתליה" (1984); "משחקים בחורף" (1987); "רומן בהמשכים" (1985); ו"מתחם אויב" (סרט טלוויזיה, 1999).
זכה בפרס עגנון (1981); בפרס ברנשטיין (1981); ובפרס היצירה לסופרים עבריים על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל (2006).

גלסנר, אריק. ״אינטימיות וקסם". "מעריב" מוסף שבת: ספרות וספרים. 7.9.2007. 28; הגורני, אברהם. "מן "האיש משם" ועד האיש מכאן". "מאזניים" נ"ד (4-3). 1982. 71-69; הולצמן, אבנר. ״השוטה הקדוש". "מפת דרכים: סיפורת עברית כיום". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2005. 99-97; הירשפלד, אריאל. "סירחונה המטפורי של האינתיפאדה". "הארץ". 23.6.1989. ב'10; ליפסקר, אבידב. "היסטוריה כתמונת מצב: זמן ועלילה ב'"פרוטוקול"' מאת יצחק בן נר". "סימן קריאה": רבעון מעורב לספרות 18. 1986. 325-316; מירון, דן. ״מצב הסיפורת – מעין שיחת סיכום". "הדאר" 58 (י"ג). 1.2.1979. 206; רנן, יעל. "סיפוריו של בן נר". "סימן קריאה" 7. 1977. 428-427; שחם, חיה. ״להתפכח מחלום, להיפרד מחזון – שלושה היבטים של חניכה ארץ-ישראלית". "מחקרי ירושלים בספרות עברית" י"ח. 2001. 339-321; שקד, גרשון. ״נכון לעכשיו:יצחק בן נר". "הסיפורת העברית 1980-1880" כרך ה'. תל אביב: הקיבוץ המאוחד וכתר. 1998. 445-410.

חיים נגיד