משוררת
נולדה ברמת גן, ובגיל תשע עברה עם משפחתה לרמת אפעל. החיים בסמיכות לפארק רמת גן והספארי נקשרו אצלה בדימויי טבע ואור, הניכרים היטב בשיריה. למדה ב"תיכון חדש" בתל אביב, ובתקופה זו התוודעה אל המשוררת נורית זרחי, שהידידות עמה פתחה לה עולמות של שיח ושירה. שירתה בצבא בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. למדה באוניברסיטת תל אביב לימודים קלאסיים וספרות אנגלית לתואר ראשון, וסיימה תואר שני במדעי הדתות.
ב-1994 השתתפה בכיתת השירה הראשונה של ""הליקון"", ולאחר מכן פירסמה שירים בכתבי העת "הליקון", "חדרים", "אפס שתיים", "כרמל" ובמוספי הספרות של העיתונים. הקימה עם ליאת קפלן את תחום הכתיבה במתא"ן (מרכז תרבות ואמנות לנוער) והנחתה שם סדנאות כתיבה לבני נוער. מאז הנחתה סדנאות לכתיבת שירה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה העברית בירושלים וב"קמרה אובסקורה". מלמדת במכון "כרם" להכשרת מורים בירושלים.
פירסמה ארבעה ספרי שירה: "אם ההר נעלמה" (תג: ספרי "הליקון", 1977); "הזר ואשת חול" (2001); "נתיני השמש" (2006); "האוריום" (2011) ומוזיקת הנתיב הרחב (2015). שיריה הופיעו באנתולוגיות בארץ ובארצות הברית ותורגמו לכמה שפות אירופיות. ב-2018 פרסמה את המסה היום שאחרי. מתרגמת שירה מאנגלית ומצרפתית. בין השאר משיריהם של לואיס גלי, וולאס סטיוונס, אן קארסון ופרנק בידארט. כותבת מסות על שירה וחוקרת את המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי (1321-1265), מחבר "הקומדיה האלוהית".
שירתה מאופיינת בשימוש אינטנסיבי בחומרים בעלי אופי מיתי – מהמיתולוגיה היוונית ומהקלאסיקה הנוצרית והמודרנית. יסודות מיצירותיהם של הומרוס, דנטה, ט"ס אליוט ועזרא פאונד מעמידים בשירתה עולם פואטי, מיתולוגי ואלגי, כעין "תיאטרון תודעה" בלשונה. זהו עולם של טרנספורמציות, שבו הזמן שב וסובב בחלל; שבו העבר נוכח תדיר בהווה ומושלך אל העתיד; שבו מתמוססים הגבולות בין סובייקטים. זהו עולם שבו המיתיזציה היא תנאי לעוצמה של הביוגרפי, הנסמך על דמויות כגון אודיסאוס, קרברוס, דמטריוס, איקרוס ואחרים.
שלא כמשוררים אחרים בני תקופתה (למשל, ליאת קפלן ותמיר להב-רדלמסר), המשתמשים ב"דובר אוטוביוגרפי", אס מציגה "אני לירי" רב-השתקפויות, המועצם לממדים קולוסאליים. בשיריה מתגלמות, במקביל, התשוקה להחיות עולם לאור צללים קדמוניים ושאלת המשמעות של מעשה ההחייאה עצמו. פעולת השיר נתפשת כמקום של פתיחה, של היסוס ושל גילוי, שבו שולטים העוצמה של הדמיון והחירות להמציא את העולם ולא לחקותו. הטקסט השירי נבחן בשיריה כמעשה של עדות, ובד בבד כמעשה בגידה, כפעולה לשונית שמעצם טבעה היא שקר, אבל גם אמת. באופן זה גם קשורה שירתה בשירת נורית זרחי: הביוגרפי משמש כעין מקפצה אל עולם אחר, מורכב, קסום וטוטלי, שאין לו דבר עם היומיומי.
על ספרה הראשון זכתה במלגת "הליקון" על שם חזי לסקלי לספר ביכורים, ובמלגה לעידוד ספרי ביכורים מטעם המועצה לתרבות ואמנות. כמו כן זכתה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לסופרים עבריים ע״ש לוי אשכול (2002), במלגת קרן פולברייט (2005) בפרס ביאליק (2012) על ספרה "האוריום", ובפרס יהודה עמיחי (2018).

אופנהיימר, יוחאי. "לדבר בשפת המצולות". "מעריב" ספרות. 15.2.2002. 29; גלוזמן, מיכאל. "אי הילדות השט". "הארץ" ספרים. 14.4.1998. 10, 13; חדד, שירה. "הכתיבה בעיני, היא מעשה של נדיבות עליונה". "מקום לשירה". נובמבר 2006. 18; שמריז, לירן. ""האוריום"". "מאזניים" פ"ה (4). ספטמבר 2011. 61.