סופרת, משוררת ועורכת
גדלה בבת ים, למדה בתיכון שז"ר בעיר ולפני שירותה הצבאי הוכשרה כטכנאית אלקטרוניקה. עסקה בתחום המכונות בתכנון ושרטוט כלים לעיבוד מתכת. במקביל לעבודתה למדה לתואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני בכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. את דרכה הספרותית החלה ב-2012, בסדנת כתיבה בהנחיית הסופר סמי ברדוגו. עד כה פרסמה שני ספרים, וכיום עורכת את מחלקת ספרות המקור ב"ידיעות ספרים".
בשנת 2014 הוציאה לאור את ספרה הראשון "צעקה הפוכה" בהוצאת אחוזת בית ובעריכת דנה אולמרט, ומאוחר יותר הפכו השתיים לבנות זוג. הרומן מתאר את השיכונים בבת ים בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, ובמרכזו מערכת יחסים מורכבת בין אם ממוצא מצרי לבתה. האם סובלת מדיכאון, נשואה לאיש שאינה אוהבת ומגדלת את ילדיה בקושי רב. הבת, הדוברת בסיפור, חולמת על עולם אחר, אך לכודה בנאמנות לביתה. הספר מתאר את מציאות החיים הקשה של המשפחה, הכוללת רגעים של אלימות, מיניות מבולבלת, הזנחה, פחד ובדידות. העלילה מורכבת מתמונות קצרות ומוחשיות: תיאורים בזמן הווה המוצגים כזיכרונות ילדות ושזורים בקפיצות לבגרות, וכן תיאורים של התא המשפחתי, של הטיפוסים ברחובות השכונה ושל השכנים מהקומה למעלה. קול הדוברת הילדה מתאפיין בפשטות, אך משלב הסתכלות מורכבת ואמירות נחרצות על העולם. קולה כאישה מבוגרת משקף את שאיפתה להסתכל לאחור ולשוחח עם הילדה שהייתה פעם, בניסיון לברר ממה מורכבת זהותה כיום: האם העבר נכפה עליה, האם אפשר להינתק ממנו והאם אפשר לחיות לצידו? למרות המציאות הקשה שמציגה הגיבורה, כשהיא מתארת באומץ את צעקתה ואת הכאב בעולמה – שלא תמיד יש לו פשר – נעלמת כל נימה של קורבנות.
היסוד האוטוביוגרפי בכתיבתה של אסייג – שב"צעקה הפוכה" ניכר בתיאור האווירה בבת ים בשנות השמונים ובתיאור הבית, הדומה במאפייניו לביתה – מופיע גם בספרה השני "פִּרקֵי מכונות" (2017), שיצא גם הוא בהוצאת אחוזת בית. במרכז הספר הזה אישה העובדת במפעל קטן בפאתי תל אביב, המתבוננת בפועלים שמאחורי המכונות ומתארת עולם מנוכר וסיזיפי. סדנת כתיבה שהגיבורה מצטרפת אליה בהיחבא מאפשרת לה להביע במילים את חוויותיה ולתת ביטוי לתחושותיה; הכתיבה מעניקה לה מפלט מהעיר הגדולה ומחיי העבודה המנוכרים, ומעניקה לה מרחב פרטי לקיום יצירה ואהבה. עולמה הפנימי של הגיבורה הוא מוקד ההתרחשות בסיפור, והאירועים החיצוניים עומדים כתפאורה לו. הזמן בסיפור אינו לינארי, אלא מוכתב בידי הגיבורה, הנעה קדימה ואחורה בזמן ובוחרת זוויות הסתכלות שונות על עולמות מקבילים ונפרדים: זיכרונותיה מימי הנעורים, שהתאפיינו בחירות ותקווה, לעומת תיאור היום-יום הסיזיפי במפעל ובבית או תיאור הדמויות הנאבקות לשרוד. לאחר תנועתה קדימה ואחורה בזמן חוזרת המספרת לעצמה, לתודעתה והרהוריה.
אסייג מציגה בכתיבתה את השוליים החברתיים ואת הדמויות השקופות בחברה הישראלית. ספרה "צעקה הפוכה" מביא את עדותה של הנערה המתבגרת, המנהלת חשבון נפש אישי והיסטורי עם היותה בת מהגרים החיה עם משפחתה בפריפריה חברתית וכלכלית, ו"פרקי מכונות" מציג עובדים קשי-יום במפעל על רקע המחאה החברתית ב-2011, כשאין להם זמן למחות. הכתיבה של אסייג מקוטעת ומאופיינת במשפטים קצרים ותיאורים מוחשיים: "היא לא יודעת על מה היא יכולה לדבר איתם והיא לא מצליחה לנהל איתם שיחות ארוכות. יאנה, איפה את גרה, היא שואלת. באשדוד, יאנה עונה. ואיך את מגיעה. סאשה באוטו. היא רושמת בפנקס יאנה, סאשה, קלש" ("פרקי מכונות". 117). הגיבורה המכוונת את ציר העלילה והזמן בשני ספריה מעבירה את הקורא הלוך ושוב בין העבר להווה: "חצי שעה אנחנו הולכים. אבא תמיד כמה צעדים לפנינו. את הגב שלו אני אזכור בדרכים רבות. לא מסתובב לזכור שאנחנו מאחור" ("צעקה הפוכה". 70). כתיבה זו מציגה עדות דרוכה ומרוכזת, הדוגלת בפשטות ובכנות בניסיונה להתמודד עם הקושי לגעת בתכנים קשים ולא נעימים. הקריאה בספריה של אסייג מעוררת תחושת מועקה ותוגה, בשל תמונת החיים העולה בהם – חיים מלאי קושי ומאבק הישרדות, מונוטוניות, ניכור ומוות.
"צעקה הפוכה" זכה לביקורות אוהדות, היה מועמד לפרס ספיר ברשימה הארוכה לשנת 2014, וזיכה את אסייג בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים ובמלגת פרדס של הספרייה הלאומית. "פִּרקֵי מכונות" זכה לשבחי הביקורת, והיה מועמד גם הוא לפרס ספיר ברשימה הארוכה לשנת 2017. על "פרקי מכונות" כתבה המבקרת דורית שילה שהוא "בבחינת יצירת עומק שעושה שימוש בשפה צלולה ומזוככת על מנת לספר את סיפורן של הדמויות הסובבת את המתחולל בראשה של הגיבורה". ב-2018 זכתה בפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול לסופרים עברים. מלבד שני הרומנים הללו, פרסמה סיפורים באנתולוגיות ובכתבי עת כגון "צריף", "המוסך" ו"פטל". שיר פרי עטה "כשלא היה לי רע הפסקתי לחלום" פורסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ". הייתה חברת מערכת בהוצאת "מודן-כתר" וחברת צוות בכתב העת "צריף" שמוציאה המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, כיום (2020) היא העורכת המלווה של כתב העת "צריף".

ביטון-פדידה, יעקב. "המלאכית מן המכונה". "הארץ". 13.10.2017; הרצוג, עמרי. "'צעקה הפוכה': אלבום התמונות המנטלי של סלין אסייג". "הארץ". 22.5.2014; לבנה, יוני. "יום אחד אחליט לא לבכות יותר". "ידיעות אחרונות". 17.5.2014; שילה, דורית. "ריקוד עם האופל. קריאה ב"פרקי מכונות" מאת סלין אסייג". ״הַמּוּסָךְ: מוסף לספרות״ 8. 20.7.2017;

נעם קרון