סופרת, עיתונאית ותסריטאית
נולדה בגבעתיים, למדה בתיכון "תל"מ" בעיר. הקריירה העיתונאית שלה החלה כבר בתקופת לימודיה בתיכון, כאשר שימשה כתבת ולאחר כן עורכת ב"מעריב לנוער". בצבא שירתה ככתבת ב"ביטאון חיל המודיעין" וב"במחנה גדנ"ע", ועם שחרורה עבדה ככותבת ומגישת תסכיתים בתוכניות הילדים ב"קול ישראל". בסוף אותה שנה החלה לעבוד ככתבת במקומון "תל אביב" של רשת "ידיעות תקשורת". פירסמה כתבות, פרופילים וראיונות וכתבה גם את מדור הרכילות "סתם". ב-1994 עברה למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". תחילה התמקדה בכתבות מגזין, ראיונות ופרופילים, אך כעבור שנה החלה לכתוב את מדור הרכילות של המוסף, "שליחות קטלנית". מדור זה, כמו קודמו, התאפיין בגישה עוקצנית ובחידושי מילים וסימן המשך של גישה חדשה בסיקור תחום הרכילות. ב-2004 החלה לפרסם במקומון "העיר" טור שעסק בגידול ילדים, וגם אותו כתבה בשפתה ובראיית עולמה חסרות היומרות. ב-2005 שבה לעבוד ב-"7 ימים" והטור פורסם שם.
בגיל עשרים ואחת פירסמה את ספרה הראשון, "עד כלות" (זמורה-ביתן, 1987), העוסק בהתמודדותה של נערה צעירה עם מחלת האנורקסיה. הספר נכתב בעקבות מחלת אחותה, בתקופה שבה הנושא היה עדיין טאבו בארץ. בהמשך פירסמה עוד שני ספרים, "לוצכים" (1988), העוסק בנערה החווה גילוי עריות, ורומן בשם "טווסים על הגג" (1992), וכן סדרת סיפורים בהמשכים לנוער בשבועון "ראש אחד".
ב-1997 פירסמה קובץ סיפורים קצרים בשם "עד גיל 21 תגיע לירח", שהציב אותה כאחת הכותבות שעיצבו שפה חדשה. הספר כולל שלושה-עשר סיפורים קצרים על ההוויה התל-אביבית של שנות התשעים. הסיפורים עוסקים בצעירים בשנות השלושים לחייהם ובקשרים הנרקמים ביניהם. הם מתאפיינים בשפה יומיומית וסלנגית המשמשת ראי של התקופה. היא מתארת ברגישות ובשנינות בדידות קיומית אורבנית ומערכות יחסים על רקע "העיר" המתנכרת.
גם בקובץ סיפוריה הבא, "ד"ש מנעורייך" (2000), הגיבורים הם צעירים בשנות השלושים לחייהם, אולם נושאי הסיפורים שונים מעט. מעבר למערכות היחסים הנרקמות ביניהם, מתלבטים הגיבורים בין "זוגיות" לבין חיים לבד, בין קריירה לבין גידול ילדים ושאר לבטים אופייניים לגילם. שני קובצי סיפורים אלה הפכו אותה לאחת מנציגות ז'אנר מובחן של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים – כתיבה יאפית תל-אביבית, המתנערת משפה גבוהה ומתנהלת בתוך בועה פנימית וגיאוגרפית.
במהלך שנת 2000 השתתפה בכתיבת סדרת הטלוויזיה "פלורנטין". ב-2001 הומחז סיפורה "ספונג'ה על הבוקר" למחזה בשם "זוגיות" שהועלה בתיאטרון "הבימה״. המחזה התבסס על סיפורי אהבה שכתבו סופרים ישראלים צעירים: אמיר, אלונה קמחי, אורי אדלמן, אסף גברון ואחרים.
אמיר היא אחת המייצגות הבולטות של ספרות שנות התשעים. היא השתלבה היטב ברוח הצינית-אירונית של התקופה, ואפשר לומר שהיתה מראשוני מבטאיה. אם אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום בלטו בעיקר בפנייה לפנטסטי ולאבסורדי, ייחודה הוא בפנייתה אל היומיום הריאלי. הגיבורים שלה מציאותיים מאלף ועד תו. הם לא חווים חוויות דמיוניות ולא גרים בערים דמיוניות. הם גם לא סהרוריים והזויים כמו אחדים מאחיהם הספרותיים.
בשנים האחרונות החלה אמיר לפרסם רשימות ביקורת במוסף ספרים של עיתון "הארץ". היו שראו ברשימותיה החריפות דבר מרענן בעוד אחרים חשבו שהן שופטות לחומרה ופונות לגופו של אדם ולא לגופו של עניין.

בן-שחר, רינה. "חבל על הטרנד: על השימוש המודע והמנכר בקלישאות ביצירותיהם של אורלי קסטל-בלום, עוזי וייל וגפי אמיר". "הארץ" תרבות וספרות. 24.8.2001. 13; ליאון, חוה. "בתים נטולי חלום". "ארץ אחרת" 4. מאי-יוני 2001. 75-72; קמחי, אלונה. "יש גבר שממש סקסי בעיניך?". "ידיעות אחרונות" 7 ימים. 22.11.1996. 32-30, 36.

גילית חומסקי