משורר, מחזאי, מתרגם ועורך בשפה הערבית
נולד בזרקא, ירדן למשפחה ממוצא דרוזי שמקורה בכפר ראמה בגליל. חזר עם משפחתו לראמה בילדותו המוקדמת. בוגר תיכון בנצרת. היה האזרח הדרוזי הראשון שסירב לשרת בצה"ל (גיוס חובה לדרוזים החל מ-1956), ואף כתב מכתב ישיר לראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, שבו פירט שנולד לשירה ולא לרובה. בן גוריון השיב לו במכתב שהוא מעריץ את עמדתו הנחרצת ואת דבקותו באמונתו; אף על פי כן, נעצר. כמו כן נעצר פעמים רבות בגין פעילויותיו הפוליטיות וישב בכלא הישראלי ובמעצרי בית, אף שלא הובא למשפט מעולם. התחיל את דרכו כמורה בבית ספר יסודי עד שסולק מעבודתו בגין דעותיו הפוליטיות. פנה לעיתונאות וכיהן כעורך בעיתון הקומוניסטי "אל-אתתחאד" וכן במוסף הספרותי שלו "אל-ג'דיד". ממייסדי העיתון "כֻּל אל-עָרָבּ" וכיהן בו כעורך ראשי. ממייסדי התאחדות הסופרים הערבים (1987), שבראשה עמד. מנהל ההוצאה לאור "ערבסק", שאותה ייסד עם אמיל חביבי וסהאם דאוד. תירגם ספר שירה של רוני סומק לערבית ("יסמין", 1995).
ספר השירה הראשון שכתב, "שיירת השמש" (הוצאת אל-חכים, 1958), פורסם בהיותו בן שמונה-עשרה. בנעוריו כתב שירה ערבית לאומית במחאה על תנאי הממשל הצבאי. השתתף בערבי שירה עם מחמוד דרוויש, ראשד חוסיין, תאופיק זיאד ומשוררי מחאה אחרים. פירסם יותר מחמישים ספרים בערבית, רובם ספרי שירה ומיעוטם מחזות, רומנים וספרים אוטוביוגרפיים. כמו כן תירגם לערבית ארבעה כרכים של שירה שנכתבה במקור באנגלית, בעברית וברומנית. חיבר אנתולוגיה של שירה פלסטינית מאלף השנים האחרונות כדי להבליט מסורת ארוכה של תרבות ספרותית מקומית. האידיאולוגיה הפוליטית שלו, בדומה לסגנון כתיבתו, התפתחה עם השנים, מדגש על המאבק הלאומי הפלסטיני בשנות החמישים והשישים למאבק בגזענות מכל סוג ובעד דו-קיום של שלל אזרחי המדינה בשלום ובשוויון. בשיר "אפילו" הוא כותב "אַרְצִי, הוֹ עֲגִילִים מִתְנוֹדְדִים/ מִתַּחַת לְאָזְנֵי כַּדּוּר הָאָרֶץ/ אִישָּׁה אֲשֶׁר פּוֹשֶׂקֶת/ לְרוּחַ-מַעֲרָב שׁוֹקֶיהָ;[…] הַאִם תִּהְיִי מוֹלֶדֶת רְגִילָה?" (מערבית: ששון סומך, מתוך "לחולמים בליל גשם", 2004, 191).
זכה בפרסים בינלאומיים על כתיבתו, לרבות מספרד ומצרפת; זכה בעיטור ירושלים לתרבות שהוענק על ידי יאסר ערפאת; בפרס נגיב מחפוז במצרים; וכן בפרס השירה ממשרד התרבות הפלסטיני. שיריו תורגמו לשפות רבות, ובכללן עברית, שבה טרם פורסם קובץ מיצירותיו. אחדים משיריו המתורגמים לעברית נכללו ב"המסע", מופע יחיד הכולל עיבודים לבמה של יצירות מן הספרות הפלסטינית בביצוע השחקן יוסף שילוח (1987).
שירתו המוקדמת לירית ושופעת בדימויים על אף הדגש הפוליטי הבולט והעיסוק במסורת ובזהות פלסטיניות, כפי שעולה מהשיר "כפר קאסם", שבו הוא זועק על כך שלאחר הטבח שערכו שם כוחות הביטחון של ישראל (1956), לא הוצב שם אפילו לוח זיכרון. שמונה השורות האחרונות של השיר צונזרו על ידי הצנזור הישראלי (2009Elmessiri, ). על שיר זה נאמר כי בזמנו הוא נלמד בעל פה בגליל כולו, דבר הממחיש את השפעתה וחשיבותה של שירתו של סמיח אל-קאסם.
הוא כותב מתוך אמונה בכוחה של השירה לשנות את המציאות ורואה עצמו כמשורר בעל שליחות המביא את האמת לשומעיו באומץ לב, כבשיר "לא אבקש רשות מאיש": "לֹא אֲבַקֵּשׁ רְשׁוּת מֵאִישׁ/ בְּנַחַת וּבְשִׁיקּוּל דַּעַת/ […] אֲטִיחַ אֶת הָאֶבֶן שֶׁלִּי/ בִּפְנֵי כַּדּוּר הָאָרֶץ/ וְאָשִׁיר/ לִסְעָרוֹת כַּעַסִי בְּלֵיל הָאֱנוֹשׁוּת/ לֹא אֲבַקֵּשׁ רְשׁוּת מֵאִישׁ/ אֶנְגּוֹס תַּפּוּחַ מוֹתִי/ אָשִׁיר וְאָשִׁיר/ לַחֵירוּת" (מערבית: רוג'ה תבור, מתוך "החזרה אל השבט: אנתולוגיה שירה ערבית מתורגמת לעברית", 1996, 147).
סגנון שיריו מגוון ומשתנה מקובץ לקובץ, ממורכבות, משקל וחריזה ועד ללשון פשוטה הכתובה במשלב לא גבוה וללא חריזה. בשיריו המאוחרים יותר הוא משלב לעתים פרוזה וחריזה חופשית, בסגנון שהוא עצמו המציא ומכונה על ידו "סִרְבִּיָּה". הכוונה לשירים ארוכים ואימפרסיוניסטיים המשקפים תחושות ונימות שונות ומשתנות, ואשר נודדים כמו להקת ציפורים (על כן המילה "סִרְבְּ", שהיא להקה של ציפורים נודדות). שירים מאוחרים אלה ואחרים משקפים היכרות נרחבת עם הספרות והשירה העולמית, המיתולוגיה היוונית, המיתולוגיה של המזרח הקדום והתנ"ך. יש בהם גם הפניות והרמזים למשוררים אירופים, בהם נזים חכמת ופדריקו גרסיה לורקה, שלרציחתו בידי כוחותיו של פרנקו הקדיש שיר ("פדריקו"). "פדריקו" זכה לכמה תרגומים לעברית, והוא משווה בין מצבה של ספרד עם פרוץ מלחמת האזרחים לבין המצב במזרח התיכון בימינו, ומקביל את ישראל לכוחות החושך של ספרד דאז.
ביטוי חושפני לדעותיו מצוי ב"שני חצאי התפוז" (1988, תרגום: חנה עמית-כוכבי, 1991), חליפת מכתבים בינו לבין עמיתו-יריבו מחמוד דרוויש. הם מתרפקים על נעוריהם כמשוררים, כעיתונאים וכפוליטיקאים בגליל ובחיפה ומתייחסים להווייתם כמייצגים שני פנים של ההוויה הפלסטינית. דרוויש כגולה מרצון ממולדתו, ואל-קאסם כמי שבחר להישאר בישראל, שבה הוא חש מנוכר.

رجب, طارق. متابعات نقدية في أدب سميح القاسم. حيفا: الوادي. 1995; زيدان, رقية. أثر الفكر اليساري في الشعر الفلسطيني: محمود درويش, سميح القاسم, توفيق زياد. كفر قرع: مجمع اللغة العربية. 2009; القاسم, نبيه. "سميح القاسم مُبدع لا يستأذن أحدًا". موسوعة أبحاث ودراسات في الأدب الفلسطيني الحديث. باقة الغربية: مجمع القاسمي للغة العربية. 2011. 219-250; عطوات, محمد. "الشعر الفلسطيني داخل الأرض المحتلّة". الاتجهات الوطنية: في الشعر الفلسطيني المعاصر من 1918 إلى 1968. بيروت: منشورات دار الآفاق الجديدة. 1997. 218-243; שניר, ראובן. "ראשיתו של התיאטרון הפוליטי הפלסטיני: 'קרקאש' מאת סמיח אל-קאסם". "המזרח החדש" ל"ה. 1993. 147-129; —. "בלילה מול דלתו של פדריקו, תרגום והערות". "ביטאון למורה לערבית" 18. 1995. 155-149;
De Young, Terri. "Language in Looking-Glass Land: Samih al-Qasim and the Modernization of Jinas". Journal of the American Oriental Society 112. 1992. 183-197; Elmessiri, A.M., ed. and trans. The Palestinian Wedding: A Bilingual Anthology of Palestinian Resistance Poetry. Boulder: Lynne Rienner. 2009; Ghanim, Honaida. "Poetics of Disaster: Nationalism, Gender, and Social Change among Palestinian Poets in Israel after Nakba". International Journal of Politics, Culture and Society 22:1. 2009. 23-39.

חנה עמית-כוכבי ואריאל שיטרית