משורר ומלחין
נולד, גדל והתחנך בפתח תקווה. למד בתיכון "אחד העם״. קיבל דוקטורט ברפואה באוניברסיטת בן-גוריון והתמחה בפסיכיאטריה. הוא פסיכיאטר מומחה ופסיכותרפיסט.
שיריו התפרסמו לראשונה בכתב העת "עכשיו" ב-1986. לשיריו זיקה לתרבות ולספרות דור הביט ולנציגיה בישראל. הוא אף מתייחס אליהן ישירות בשירתו, כמו בשיר מחווה לסופר ג'ק קרואק "עוד בלוז לקרואק" ("צעדים שחורים באוויר", 1999). בשמונת ספריו ("אזורי מריבה", 1990, ירון גולן; "גיהנום ירוק", 1992; "מלכי המדבר", 1993; "הד", 1994; "מוסיקת החללים הפנימיים", 1996; "סרפדים ותרופות", 1998; "צעדים שחורים באוויר", 1999, הספר השמיני – הרחבת המאבק, 2012, עמדה) הוא עוסק במגוון רחב מאוד של נושאים: אמנויות, פוליטיקה, אהבה, טיפול נפשי, ספורט, נופי טבע ועיר ועוד. שבעת ספריו ראו אור בהוצאת ירון גולן שנסגרה ב-2007 עם פטירתו של בעליה.
שירתו מקיימת דיאלוג רחב עם כל סוגי האמנות, לרוב עם יוצרים שאינם ישראלים, למעט משוררים. המוזיקה והשירה הן האמנויות המרכזיות שאליהן הוא מתייחס. במוזיקה ההתייחסויות הן ליוצרים מסגנונות שונים: ברוקנר, סקריאבין, מיילס דייוויס ואחרים. עם זאת, הוא חוזר שוב ושוב על כך שהוא מחפש את המוזיקה שלו, המהווה מטפורה לגילוי עצמי. הוא מנהל דיאלוגים עם משוררים ישראלים כמו אבות ישורון, דוד אבידן, מאיה בז'רנו, ולא ישראלים כגון רמבו, פאונד, ברימן ואחרים.
שיריו כוללים גילויי מחאה בנושאים שונים. למשל, סקירתה המתלהמת של מלחמת המפרץ על ידי המדיה ("גיהנום ירוק"); הכיבוש הישראלי; הכפשתו של מרדכי ואנונו ("צעדים שחורים באוויר"); ניצול ילדות לפרסומות, שימוש בסמים ("סרפדים ותרופות"), זנות ("גיהנום ירוק") ועוד.
שיריו העוסקים בחיפוש עצמי מושפעים מגישות ניו-אייג'יות. כך למשל ב"קוּפְסְאוֹת תּוּת": "קוּפְסְאוֹת תּוּת-שָׂדֶה/ לָנֶצַח.// לֹא הִסְפַּקְתִּי לֶאֱכֹל/ פָּחַדְתִּי מִדַּי/ מֵחָמְרֵי הַדְבָּרָה." ("הד"). באמצעות הפרודיה על השיר של להקת החיפושיות "שדות תות לנצח״, הוא מוחה נגד תעשיית המזון המושחתת. כחלק מהביטוי ההיפר-ריאליסטי, בהשפעת שירת הביט, הוא מבטל את החיץ בינו לדובר, למשל בפנייתו לסבתו ולסבו, מרים ומשה טורקניץ', או בתיאור סיטואציות במסגרת עבודתו כפסיכיאטר בשיר "אחר הצהריים אבוד" ("מוסיקת החללים הפנימיים").
הפואטיקה שלו נעה בין ליריות לאנטי-ליריות, כאשר המגמה האנטי-לירית מתפתחת יותר ויותר עם השנים. הלשון תקשורתית, יומיומית ורזה. ניתן לציין וריאציות על שירי הייקו. בספריו הראשונים נטה לטיפוגרפיות מגוונות, ניסיוניות ואוונגרדיות, כמו פיזור מילים על "הד"ף במרחקים שונים. הוא עושה שימוש בסוגי הומור שונים, כאשר לרוב זה הומור שחור. שירתו נוטה לעתים לביזארי, להזוי, ובהקצנה אף לפנטזיות של סטייה ומגלומניה, כדי לזעזע את הממסד המהוגן, למשל שירו "נקמה" ("סרפדים ותרופות"), המתאר הנאה מצפייה בסרט תיעודי על נקמות, ושירו "פעילות חשאית" ("מלכי המדבר"), המתאר הברחה מדומה של חומרים רדיואקטיביים.
אלימלך הלחין מוזיקה קלאסית, חדישה, ווקאלית, אקוסטית, אלקטרונית, ניסיונית ואוונגרדית לכלי סולו ולהרכבים קאמריים. הקליט כשלושים תקליטורים (רובם לא מסחריים). הלחין משירי דוד אבידן, אבי פלדשטיין, מאיה בז'רנו, יונה וולך, פול צלאן וארתור רמבו.
שיריו תורגמו לאנגלית. ב-2002 זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול.

בז'רנו, מאיה. "הערות לספרו של דרור אלימלך '"אזורי מריבה"'״. "מאזניים" ס"ה (3). 1990. 62-61; וייכרט, רפי. ""אזורי מריבה"". "עכשיו" 56. 1991. 317-316; מישורי, אפרת. "שותפות צנועה". "מעריב" ספרות. 10.12.1993. 39; שקלובסקי, רחל. "נרקומן של רגשות אבודים". "עתון 77" 238. דצמבר 1999. 8.

גלעד מאירי