חוקר ספרות
נולד בברונקס וגדל באלבני, מדינת ניו יורק. לאחר סיום לימודי הדוקטורט באוניברסיטת הארוורד ב-1962, לימד באוניברסיטת קולומביה. מ-1967 ועד לפרישתו ב-2010 לימד במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בתקופה זו הדריך תלמידי מחקר רבים, בהם ישראלים רבים, שהפכו לחוקרים בזכות עצמם. פרסם עשרים וארבעה ספרים, וכן עשרות מאמרי מחקר, ומאות מסות בביקורת ספרותית. חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים, זכה פעמיים במלגת גוגנהיים, והיה עמית בקרן המחקר הלאומית האמריקאית למדעי הרוח (National Endowment for the Humanities), במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובאוניברסיטת פרינסטון. בין שאר עיטוריו, זכה ב-1982 בפרס הספר היהודי האמריקאי למחשבה יהודית (National Jewish Book Award For Jewish Thought ). ב-2009 העניק לו העיתון "לוס אנג'לס טיימס" עיטור על שם רוברט קירש למפעל חיים בתחום הספרות וההגות האמריקאית.
פרסומיו ומחקריו עוסקים ברומן האירופאי המודרני, ברומן האמריקני בן-זמננו, בספרות עברית מודרנית ובחקר היבטים ספרותיים של המקרא. בתחום הספרות הכללית וההשוואתית כתב מחקרים מקיפים על פילדינג, סטאנדאל, הרומן הפיקרסקי, ועל המסורת המודעת-לעצמה ברומן המודרני. בנוסף, פרסם תרגומים שזכו לתהודה חיובית, לחמשת חומשי התורה, ספר תהילים, ספרי שמואל א' ו-ב', ולספרי איוב, משלי וקוהלת. שני ספריו המרכזיים בחקר המקרא, The Art of Bibilical Narrative (1981, 1988 בעברית), ו- The Art of Biblical Poetry (1985(, הופיעו בכמה מהדורות.
החל את פעילותו כמבקר ספרות עברית ב-1962 מעל דפי כתב העת היהודי-אמריקני רב-ההשפעה Commentary. רשימותיו מתקופה זו תרמו לקו המערכתי של כתב העת, שמגמתו היתה הצדקה של תרבות יהודית-אמריקנית פרטיקולריסטית, אך עם זאת מפוכחת, הומניסטית ופתוחה. מאמריו מאותה התקופה, שכונסו בספרו After The Tradition (1969(, מגלמים את תווי ההיכר של סגנונו המחקרי והמסאי. הוא כותב במתינות וברהיטות, נמנע מז'רגון אקדמי, מדגיש את הנאת הקריאה הגלומה בטקסט הספרותי, ומנסה למקם אותו בתמונה ספרותית והיסטורית, הנגישה לשכבה רחבה של קוראים משכילים. מטרתן העיקרית של מסות אלה היתה להוכיח לקוראים היהודים-אמריקנים את ערכה האסתטי והמוסרי הייחודי של הספרות הישראלית.
תרם תרומה ייחודית לקנוניזציה של ש"י עגנון בארצות הברית. בנוסף, הקדיש מאמץ ניכר להגנה וטיפוח של סופרי דור הפלמ"ח ודור המדינה. כתב בהערכה רבה על "ימי צקלג" של ס. יזהר. במסה מופתית ועקרונית שפורסמה ב-1960 (“The Days of Ziklag – In Search of a Cultural Past”) גונן אלטר על הסופר הצעיר מפני האשמות שהטיחו בו מבקרים כברוך קורצויל ואברהם קריב על נטייתו ל"ניהיליזם" פוליטי או חתרנות אנטי-יהודית. הוא התגייס להגן על בן-דורו הישראלי, והציג את יצירתו כטקסט המביע עמדה ביקורתית מוצדקת של צעירי התקופה (ילידי שנות העשרים והשלושים שנלחמו במלחמת העצמאות) כלפי ה"אטאטיזם" הבן-גוריוניסטי שראה במדינה ובממלכתיות את חזות הכל. לדעתו, הרומן של יזהר מצביע על הנזקים המוסריים שצומחים מן השימוש הציוני-תועמלני בתנ"ך. אם לדידו של בן-גוריון ואחרים מהווים ספרי המקרא שטר בעלות על "הארץ", הרי ש"ימי צקלג" מלעיג על ההשקפה הזו, וחותר באפקטיביות תחת ניסיונם של דור המייסדים להאיר את מלחמת העצמאות כחזרה פתטית על מלחמותיו של דוד. לדעתו מטרתו המוסרית של יזהר היא להציע לצעיר הישראלי תפיסה אחראית ובלתי-משיחית של ההיסטוריה היהודית.
קל לראות כיצד שני הפרויקטים המרכזיים שלו מתכנסים לנקודה רעיונית אחת: כחוקר מקרא, חילץ את התנ"ך מן הקריאה התועמלנית, וחיסן אותו מפני פוליטיזציה באמצעות חיזוק מעמדו של התנ"ך כיצירת אמנות. כמבקר וחוקר ספרות, הוא מדגיש את יכולתה של הספרות העברית להציע התמודדות חילונית-הומניסטית עם העבר היהודי, כזו המחליפה את השימוש התועמלני במקרא.
בספר מאוחר יותר (The Invention of Hebrew Prose, 1988) בחן את ההיסטוריה של הספרות העברית מנקודת מבט סגנונית. בהקשר זה ייחד דיון משמעותי לקפיצת הדרך האסתטית-סגנונית שביצע מנדלי מוכר ספרים, ועל ההבדלים הסגנוניים והאידיאולוגיים העמוקים בין ספרות התחייה לבין ספרות ההשכלה, שהוא נוטה לראות בה ספרות בעלת ערך אסתטי מוגבל. בספר זה הגדיר את המאפיינים של ה"נוסח" המנדלאי, וכן את המאפיינים של ה"אנטי-נוסח" של כותבים כברנר, גנסין וכן פוגל, שהישגיו הסגנוניים השפיעו על כותבים בני דור המדינה – עמוס עוז, א"ב יהושע, גרוסמן – ביצירתם של אלה עסק בפרסומים אחרים.
דעותיו הנחרצות על הייחודיות והאוטונומיה של היצירה הספרותית מקבלות ביטוי מובהק, ולעתים פולמוסי, בספרו השני והאחרון שתורגם עד כה לעברית, "הנאות הקריאה בעידן האידאולוגי" (2001. הספר ראה יצא לראשונה באנגלית ב-1989). בספר הוא מנסח הגדרה קפדנית של ה"שוני שבספרות", של ההנאה האסתטית, ושל הערך המוסף שהספרות תורמת לחוויית העולם שלנו. העוקץ הפולמוסי של הספר יוצא נגד מחקר הספרות הפוסט סטרוקטורליסטי, המטשטש את "חוויית הקריאה האמיתית." הוא מלין על כך שבוגרי האוניברסיטאות דהיום "קראו שניים או שלושה עמודים של לאקאן, דרידה, פוקו וקריסטבה לכל עמוד שקראו מכתביהם של ג'ורג' אליוט או סטאנדל". לעומתם קורא אלטר לעסוק ב"ייחודה העדין והמרתק" של היצירה הספרותית, זו "שבמיטב המקרים […] עשויה להעניק לנו מעין ידיעה מתוך התנסות שיש לה משמעות לגבי חיינו שמחוץ לקריאה". לאחרונה השלים אלטר את תרגום כל התנ"ך לאנגלית, פרויקט שעליו עמל במשך שלושים שנה.

שלו, צור. "כתב הגנה על הספרות הגבוהה: על ספרו של רוברט אורי אלטר 'הנאות הקריאה בעדן אידיאולוגי"'. "הארץ" ספרים. 24.7.2002. 12-13; Weitzman, Steven (Ed). "Before and After the Art of Biblical Narrative". Prooftexts 27(2). 2007.

אמיר בנבג'י