סופר
נולד בירושלים, בשכונת נחלאות. הוריו, ילידי העיר העתיקה, היו אנאלפביתים, אביו האלים היה כבד פה ושמיעה, אמו סבלה ממאניה דפרסיה והיתה נעלמת מהבית לעתים תכופות. המשפחה בת עשרת הילדים חוותה אלימות ונטישה. אלוין, בן הזקונים, הרגיש זר ושונה מבני משפחתו. בהיותו בן עשר הוצא מביתו ונשלח למשפחה אומנת בחיפה, שם למד קרוא וכתוב וחלם להיות סופר או רקדן ואף למד בלט. בגיל שש-עשרה חזר לירושלים כדי לטפל בהוריו, שם המשיך את לימודיו בבית ספר אקסטרני ועבד כדוגמן בתצוגות אופנה. חשיפתו לעולם האופנה הביאה אותו לתחום העיצוב. לצד פיתוח קריירה בתחום זה החל בכתיבה.
ספרו הראשון, "מרק" (כתר, 2002), זכה בפרס ספר הביכורים של משרד התרבות. הקובץ מורכב מנובלה (""מרק"") וארבעה סיפורים קצרים. הפרולוג מציג אירוע מחריד: גבר רודף אחרי אישה הצועקת הצילו, ורוצח אותה לנגד עיניו של המספר, עובר אורח. זה אינו מוטרד מן הרצח האלים, אלא דווקא מסוגיה לשונית טהורה, מהות המילה "הצילו", והוא מתקשר לידידתו, מורה ללשון, כדי לפענח את הסוגיה. שני עניינים מרכזיים ליצירתו נחשפים בסיפור – שאלת הלשון וכוחה לייצג את העולם מכאן, ומקומה של האישה באותו עולם מכאן. הניכור של המספר ביחס לאירוע האלים חושף במידה מסוימת את הפער בין העולם לבין השפה.
נושא זה זוכה לפיתוח מורכב יותר בנובלה ""מרק"", בה מוצג סיפורה של סימה, מורה ללשון הבוחרת לשתוק, לאחר שהיא נעשית עקרה. באמצעות שיחותיה עם בבואתה המשתקפת בצלחת ה"מרק" המוגשת לה, נחשפים חייה ותחושת הריקנות שלה לאחר שאיבדה את איברי הרבייה בניתוח. הבחירה בנקודת מבטה של אישה והעיסוק בנושא כה נשי אינם מקריים. בריאיון עם אביבה לורי (2002) מתוודה אלוין כי היה רוצה להיות אישה: "כשאני מדבר על להיות אשה, אני מתכוון במובן המהותי, ההכרתי, לחוות את העולם דרך המטענים שיש לאשה". גם כאן עולה, לצד הסוגיה הנשית, שאלת הלשון וכוחה בייצוג התודעה וההוויה.
ברומן השני שלו, "יוֹלָה" (2012), מתאר המספר, יולה, הנער בן השלוש-עשרה, את יחסיו האינטימיים עם אמו, לונה, שנוטשת אותו שוב ושוב. ברומן נמתחים קווי דמיון רבים לסיפור חייו של אלוין, אך דווקא התבנית הבדיונית היא שמהווה, אולי, מפתח פרשני לחידה המטרידה אותו. האנלוגיה הנוצרת בין המשפחה ברומן ובין ישו הנוצרי ונסיבות לידתו מעמידה את הגיבור כדמות של קורבן וגואל גם יחד, ואף מהווה התרסה כנגד הסדר החברתי הדתי שבו גדל ושהיווה מסגרת כובלת ומגבילה לחייה של האם. לשונו של אלוין מרוכזת ועשירה, והיא חושפת את תודעתן של דמויותיו בזרמי תודעה אינטנסיביים שנוגעים לעתים תכופות בפיוטי.

הופמן, חיה. "אמפתיה לנשים". "ידיעות אחרונות". 17.1.2003. 27-26; לורי, אביבה. "האיש שהמציא את עצמו". "הארץ" מוסף. 25.10.2002; פלדמן, מאיה. "רגיש ומלא תנופה". "הארץ" ספרים. 8.2.2012.

בתיה שמעוני