משוררת ומתרגמת
נולדה ברוסיה. כשהיתה בת חמש עלתה לארץ עם אמה לאחר שאביה נרצח על ידי הקומוניסטים. למדה בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב ובסמינר בית הכרם למורים בירושלים. פרסמה ביקורות ספרות ותיאטרון בעיתונים "הארץ", "מעריב" ו"הבוקר" וחתמה עליהן בשם העט מרים אורן. תרגמה ספרות מאנגלית ומרוסית וערכה את ספר השירה של ימימה מילוא עם אורנה מילוא. על תרגומים אלה חתמה לפעמים בשם שושנה וודל, שם משפחתה מנישואיה הראשונים.
ספר שיריה הראשון אחר ה"דבר"ים האלה ראה אור ב-1962 בהוצאת ספרית פועלים. באותה השנה ראה אור גם ספר הילדים שלה "אני, צפרירה והנסיכה". פרסמה ארבעה ספרי שירה נוספים: "אדם מועד" (1971), "ארץ מים" (1977), "זוקפים אוזן חדה לנחש" (1984) ו"לא אתמול לא שלשום" – מבחר משיריה (ספרית פועלים, 1988). נוסף על כך פרסמה שירים בכתבי עת שונים לספרות. הפואטיקה שלה מתאפיינת בפשטות צורנית עד כדי פרוזאיות ובמינוריות, אף על פי שהנושאים המעסיקים אותה הם נושאים "גדולים" כמו בדידות, מוות, אובדן משמעות וחיפוש זהות. גם כשהיא כותבת על צמיחה, גורסת שולמית כהן (1977), הצמיחה אינה אלא אות לנבילה ולחידלון. לצורכי הביטוי השירי נוטה להשתמש באוצר מילים מקראי ובקונוטציות מקראיות.
ל"דבר"י שמואל שתל (1989), "מרים אורן יודעת את חן המילים הפשוטות והמשפטים הדיבוריים, הקולחים טבעית, ומחברת מילים שלא עברו את מצרף התחביר המחייב […]". שלום רצבי (1988), קבע כי מדובר באחת המשוררות הישראליות הייחודיות: "הכיסופים האלו למגע עם נוכחות, נעדרת לרוב, ומאבקו של ה'אני' בקיומו המותנה באותה נוכחות, כיסופים ומאבק המגיעים עד קציה של השפה התיאורית והנוגעים בתפילה, עושים את הקריאה בשיריה של אורן לתפילה כמעט. ובכך דווקא, ולא בחידושים צורניים או הברקות הטובות לשעתן, ייחודה של המשוררת."

כהן, שלומית. "לשחק עם נחשים". "מאזניים" 35 (5). אוקטובר 1977. 341; רצבי, שלום. "צעקה קיומית של אני מעורטל". "מעריב" ספרות. 30.12.1988. 3; שתל, שמואל. "עוד הלילה כחול". "דבר". 12.5.1989. 17.
רותם רז