משורר, חוקר ספרות ומבקר
נולד, גדל והתחנך בירושלים, שבה הוא מוסיף להתגורר. אביו בנימין אופנהיימר, היה פרופסור ומרצה למקרא, ואמו, רבקה שץ-אופנהיימר, היתה פרופסור ומרצה לפילוסופיה יהודית ולחסידות. את לימודיו הגבוהים עשה באוניברסיטה העברית: הוא בוגר החוגים לספרות גרמנית ולמחשבת ישראל ומוסמך החוג לספרות כללית והשוואתית. עבודת הדוקטור שלו עסקה בשירתו של אבות ישורון ויצאה לאור כספר תחת הכותרת תנו לי לדבר כמו שאני: שירת אבות ישורון (1997). לימד באוניברסיטה העברית בחוג לספרות כללית והשוואתית (1988). ב-1994 החל ללמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. ב-2012 התמנה לפרופסור חבר.
שירו הראשון התפרסם במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" בנובמבר 1978. ספרו הראשון "עולם שנה נפש" (1981, מרתף 29 ליד עקד), זכה בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית ובפרס אקו"ם. מאז הוציא לאור עוד ארבעה ספרי שירה, שמהם עולה תמונה של משורר משכיל, לירי, אירוני ומלוטש, מודע מבחינה פוליטית וחברתית ומקיים דיאלוג רחב עם השירה העברית והאירופית, עם האמנות המודרנית, עם המקרא ועם המיתולוגיה היוונית.
ספרו השני "מחסומים" (1989) ממשיך את הקו של ספרו הראשון, והוא התשוקה למקוריות סגנונית, לחדשנות ולעומק, וזאת גם על חשבון בהירות האמירה. מפנה החל בספרו השלישי רקמות (1997), והמשיך להתפתח גם בספריו בשש אחרי הצהריים (2000), וממשלת הלילה (2006). שירתו נעה לעבר לשון דיבורית יותר, תוך איפוקו של היסוד החידתי שאפיין את הקבצים הקודמים. סוגיות מרכזיות כאן הן חייו האישיים-משפחתיים ותודעתו הלאומית. הוא עוסק בילדיו ובהוריו, כמו גם במחאה נגד השליטה הישראלית ביהודה ושומרון ונגד מלחמה בכלל. עם זאת, הוא אינו זונח את נושאי שירתו המסורתיים. למשל, בממשלת הלילה ישנו מחזור של עשרה שירים המקיים דיאלוג עם יצירות של ציירים אירופיים מהבארוק ועד למודרנה. בקובץ זה הוא חורג ממנהגו שלא להיעזר בצורות שיריות פורמליות, וכותב סונטים העוסקים בנושאים יומיומיים, שאינם אופייניים לרוח הסונט הקלאסי.
בתחום המחקרי פרסם שלושה ספרים בנוסף לספרו הנזכר על שירת ישורון. הראשון: "הזכות הגדולה לומר לא: שירה פוליטית בישראל" (2003), על ההיבטים של הסכסוך הישראלי-ערבי ביצירתם של משוררים מודרניים, החל במשוררים שפעלו לפני קום המדינה, כגון אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן ואלכסנדר פן, וכלה במשוררים שפעלו אחרי הקמתה, כמו דליה רביקוביץ, מאיר ויזלטיר ורמי דיצני. השני: מעבר לגדר: ייצוג הערבים בספרות העברית והישראלית 1906-2005 (2008), עוסק בהיבטים של הסכסוך הישראלי-ערבי כפי שהם באים לידי ביטוי בפרוזה העברית, והשלישי: "מה זה להיות אותנטי: שירה מזרחית בישראל" (2012) עוסק, כפי שמוגדר בכותרתו בתופעה ספרותית-חברתית, שאופנהיימר הוא מחלוצי העיסוק המחקרי-שיטתי בה. ספרו המחקרי האחרון ראה אור ב-2015 ושמו שם מאחורי לי קוראה יבשת: זיכרון הגלות בספרות העברית ובו הוא בוחן את תודעת הגלות שמבטאת זרות לארץ ישראל בכתיבתם של משוררים וסופרים חשובים שעלו ארצה כמו אהרן אפלפלד ולאה גולדברג. הוא הוציא שני רומנים: הקמע של דדה (2016, עם עובד) וברנר עשרים וארבע (2017).
זכה פעמיים בפרס ברנשטיין לביקורת ספרות (1988, 1993), אולם מסוף שנות התשעים צמצם מאוד את כתיבת הביקורת והתמקד במחקר.

הולנדר, אורי. ״בין המבט האגוצנטרי למבט המפוכח". "מעריב" ספרות. 16.8.2002. 28; מלצר, יורם. "שירה לכל עת קשה". "מעריב" ספרות. 12.3.2004. 24; עוז, דניאל. ״משורר על קצות האצבעות״. "הארץ" ספרים. 7.6.2006. 80.

גלעד מאירי