חוקר ספרות
נולד בגרמניה. עלה ארצה ב-1939. עד אמצע שנות החמישים היה חבר קיבוץ חולתא. השלים את כל תאריו באוניברסיטה העברית בירושלים, וכיהן בה כפרופסור לספרות עברית.
את דרכו בעולם הספרות העברית החל ככותב רשימות פרוזה. בשנים 1953-1943 פירסם מיצירותיו בבמות שונות כגון "עלון קיבוץ חולתא", "מבפנים", "במעלה" ו"דבר". רשימתו "עם הגורפים" (22.10.45) זכתה בפרס לרפורטז'ה כפרית מטעם עיתון "דבר".
ספרו הראשון הוא "אמנות הסיפור של י.ח. ברנר" (1977). בספר זה עומד אבן על ייחודו התמטי והאמנותי של ברנר ועל מורכבות מלאכת הסיפור שלו. הוא מתאר את הסדר המארגן ואת האמצעים האמנותיים המשוכללים המסתתרים מאחורי הרושם של ארעיות ואפילו כאוס העולה מיצירות ברנר.
אבן, שהתמחה בסופרי תקופת התחייה, ליקט וערך אנתולוגיות אחדות, בהן "ניצני הריאליזם בסיפורת העברית" (1972), וילקוטי סיפורים מאת עזרא גולדין ואשר ברש ואחרים. עם זאת, עיקר מחקריו הוא בתחום התיאורטי, שבו תרם תרומה נכבדה להבנה ולהנהרה שיטתית של מושגים כגון הדמות הספרותית ודרכי אפיונה; ההבדלים והקשרים שבין סופר, מספר ומחבר; והסצנה הספרותית. עיסוקו בתחום התיאורטי של הספרות בא לידי מיצוי בספרו "מילון מונחי הסיפורת" (1978) שבו הגדיר והסביר מושגים ומונחים מרכזיים בסיפורת.
בספר "הדמות בסיפורת" (1980) מגדיר אבן שלושה תחומים שבהם מתגלה לקורא הדמות הספרותית: תחום הפעולה; תחום חיי הנפש, הרגש והמחשבה; והתחום שבו מתגלים אופייה ותכונותיה האישיות של הדמות. הוא מציע גם שלוש קטגוריות שעל פיהן אפשר לסווג את הדמויות הספרותיות: קטגוריה הבוחנת את מידת התפתחותה של הדמות; קטגוריה הבוחנת את מידת מורכבותה של הדמות; וקטגוריה הבוחנת את הדמות מן הבחינה המימטית והבחינה הסמלית. אל הדמויות מתוודע הקורא באמצעות שלושה סוגי אמצעי אפיון, הפועלים בנפרד או במשותף: אמצעי אפיון ישירים, שבהם מגדיר המספר את דמויותיו במפורש; אמצעי אפיון עקיפים, מטונימיים ביסודם, שבהם מסיק הקורא מסקנות על הדמות מתוך הופעתה החיצונית, לבושה והליכותיה, וכו'; ואמצעי אפיון מקבילים, מטפוריים ביסודם, שבאמצעותם מסיק הקורא מסקנות על הדמות מתוך אירועים או דמויות אחרות ביצירה, כגון סערה עזה המקבילה לסערה בנפש הדמות, דמות מקבילה ועוד. באופן דומה מציג אבן גם את האמצעים לאפיון חיי הנפש של הדמות הספרותית.
במאמרו "סופר, מספר ומחבר – ניסיון לסינתזה מחקרית של תחום מרכזי בסיפורת" (1974) מבחין אבן, בעקבות ספרו של בות' "הרטוריקה של הבדיון" (Booth, The Rhetoric of Fiction), בין שלושת המונחים הללו. הסופר, משמע האיש שכתב את הסיפור, מיוצג ביצירה על ידי המחבר המובלע (שנקרא אצל אבן מחבר משתמע) והוא הסמכות שבודה ומפעילה את המספר. אבן מגדיר שני סוגי מספרים: מספר אוקטוראלי (שלאחר מכן הוא מכנהו מספר-כבודה) הנמצא מחוץ למישור הבדיוני של הסיפור, ומספר-עד שהוא דמות כלשהי ביצירה עצמה. במאמר האחרון שפירסם, "הסצנה הסיפורית ומגבלותיה" (1984), הוא מטיל ספק ב"דבר" היכולת המימטית של הסצנה הספרותית.

בן מרדכי, יצחק. "ביבליוגרפיה של כתבי יוסף אבן ז"ל". "מחקרי ירושלים בספרות עברית" ה. 1984. 41-48; פישלוב, דוד. "נפשות פועלות ונפשות מתות". "משא". 1.8.1980. 18; רימון-קינן, שלומית. "האם הסיפורת מייצגת מציאות?". "מחקרי ירושלים בספרות עברית" ה. 1984. 62-49; שקד, גרשון. "מחקר מתוך ענווה". "ידיעות אחרונות" המוסף לספרות. 1.1.1982. 3.

יצחק בן מרדכי