סופרת ומשוררת
נולדה בתל אביב לאב ניצול שואה מסלוניקי, ולאם ממוצא נאשדידני. בשל מוצאם של הוריה נחשפה בילדותה לשתי לשונות נכחדות: לדינו וארמית. עד גיל ארבע גדלה בשכונת שפירא בדרום תל אביב, לאחר מכן עברה עם משפחתה לבת ים. ברם, היא שמרה על קשר עם שכונת שפירא, הן משום שלאביה היתה שם חנות מספוא לסוסים, שהפכה אחר כך לחנות ירקות, והן משום ששם גרה סבתה האהובה. למדה בתיכון "ספרא" בתל אביב, אך בשנת לימודיה האחרונה נסגר בית הספר, ואת לימודיה לבחינות הבגרות סיימה בתיכון "אנקורי". התגייסה ב-1980 לצה"ל ושירתה כפקידה בחיל הקשר. סיימה לימודי הוראת ספרות עברית ולשון לחטיבות ביניים בסמינר הקיבוצים (1987-1984) ועבדה כעורכת ב"על המשמר" (1991-1987).
שירה "אחמד", שיר פוליטי, נכתב ב-1982 ופורסם ב"שופרא" (1985). קודם לכן, טרם גיוסה, פרסמה רשימה בשם "אדון ג'קו" ב"מעריב" (1979), וכתבות שונות במקומונים. יצירתה כוללת שירים, פזמונים, ספרי ילדים ונוער, סיפורים קצרים, מחזות, נובלות ורומנים. קובץ שיריה הראשון "דיוקן" (הקיבוץ המאוחד, 1988) זכה בשבחי הביקורת.
קובץ סיפוריה הראשון "גיבורי קיץ" (1991) מעלה על נס את ייצוגיה של דמות ה"אחר", המצויה בשולי החיים, והוא כתוב בנוסח המשלב ריאליזם וזרם תודעה. הוא מבליט את מודעותה החברתית של איני, ומאז פרסומו היא נחשבת סופרת חברתית חשובה. שמו של הקובץ עומד בניגוד חריף לדמויות של האנטי-גיבורים המתוארים בו. אלו הם טיפוסים דחויים ומיואשים, שמאבקם חסר סיכוי ועולמם גובל בטירוף. הגיבורים בכל סיפורי הקובץ הם גברים שנקודת המבט שלהם מארגנת את המציאות, ומבנה את תיאור הנשים המקיפות אותם כ"אחרות" – ישויות זרות ושונות ביחס אליהם. עם זאת, חרף מקומן השולי, דווקא הנשים הן שמחוללות את הסיבוך העלילתי היוצר את התנועה בכל אחד מן הסיפורים.
ספריה בפרוזה זיכו אותה בשבחים רבים. כך, בין השאר, חבר השופטים שזיכה אותה בפרס ראש הממשלה לספרות ל-2004 ציין, כי "היא הפרוזאיקונית המובילה של דורה […] היא סופרת בעלת תעוזה ומודעות חברתית עמוקה, שאינה בוחלת לבטא ביצירתה מחאה, ומשמשת לא אחת פה למיעוט אילם ומושתק". חדשנותה הפואטית ועיסוקה בנושאים רדיקליים הפכו לסימן ההיכר שלה. המשורר עמוס אדלהייט (2007) טען כי נטייתה לניסיונות ספרותיים ולזרם התודעה יוצרת זיקה בינה לבין האבות המודרניסטיים הניסיוניים יצחק אוורבוך אורפז ויורם קניוק.
הרומן הראשון שלה "גאות החול" (1992), נכתב בפרץ כתיבה של חמישה חודשים. נושאו שייך לכאורה לדרך המלך של הסיפורת הישראלית: המיתולוגיה של האלמנוּת והשכול. אבל איני סוטה מדרך המלך, שוברת טאבו חברתי ומתארת תהליך עיבוד אבל, השונה בתכלית מן הנורמה המקובלת, שעיקרה הניסיון "להמשיך הלאה". גיבורת הרומן, מירי כץ, שבעלה ישי נהרג כשעלה על מוקש בשירות מילואים, מחליטה לחיות עם האַין כיֵש; כלומר להמשיך לחיות עם בעלה – כחסר חיים. הרומן כתוב כדיווח מתמשך של מירי לבעלה המת, על הנעשה בהיעדרו. הוא כתוב בלשון עשירה, רוויית דימויים ותיאורים לא שגרתיים, המשקפת יפה את המהלך התודעתי החריג של אישה המסרבת להפוך את בעלה המת לנחלת העבר.
הבחירה במיקוד של צעירה "אחרת" וחתרנית מאפיין גם את הרומן השני שלה, "מישהי צריכה להיות כאן" (1995). כאן מתחקה איני אחר גילה, צעירה בת שבע-עשרה המתגוררת בגפה משום שאביה ימאי, ואמה עזבה את הבית לטובת גבר אחר. בתשתית הרומן מתקיימים יחסים בין-טקסטואליים בין גילה לבין גיבורים בדויים שונים, שגילה גוזרת מעלילות הסיפורים שהיא קוראת בשקיקה. הדיאלוג שהיא מנהלת עם דמויותיהם של קפקא, צ'כוב ואחרים יוצר ניגוד בין העולם ה"אובייקטיבי" לבין עולמה הפנימי. גילה היא "אחרת" לאור גופה ה"גברי"; שכונת המצוקה שבה היא מתגוררת; ועיסוקה כסייעת (וגנבת) בחנות ספרים. עיצובה של גילה מלמד על "אובדן נורמות מגדריות", כלשונה של ההוגה הפמיניסטית ג'ודית באטלר: חזותה נוקשה וגברית, היא מבצעת שורה של פשעים – בהם גניבות, אונס וניסיון רצח – ואילו נפשה פיוטית ורגישה.
הנובלה "סדומאל" (2001), מציגה קריאה נשית חתרנית של נושא העקדה. זהו סיפורה של נדר, צעירה שחוותה בשנות ילדותה ונערותה התעללות מינית קשה מידי אביה השוטר. לאחר מות האב היא רוצחת את אמה שרה, בשל שתיקתה המתמשכת. לאחר הרצח היא מתחפשת לאם ונכנסת במקומה לבית אבות, שבו היא מוצאת שלוש אמהות המפצות אותה על שנות ההתעללות וההשתקה. היצירה הנוקבת, שהיא מן הבודדות בספרות העברית החדשה הנדרשות לנושא גילוי העריות, חושפת הן את מנגנון התקיפה וההשתקה, והן את חוסר האפשרות להתמודד עם התעללות מינית כאישה בוגרת.
ספרה המונומנטלי, "ורד הלבנון" (2009), מסמן פריצת דרך בקריירה הספרותית שלה ומציב אותה באורח ברור ובולט בשורה הראשונה של הסופרים הישראליים. זהו רומן המעמת בין סיפורה של ורד/לאה, חיילת מבת ים, המנסה ולא-מנסה להשתחרר מהמטען המצמית של הוריה – סיפורו המואלם של האב, יליד סלוניקי, ניצול אושוויץ, וסיפורה של האם, בת לקהילה הנאשדידנית, שאין לה כלל קול – לבין סיפורו של יונתן ש"נולד עם זה", "ילד טוב ירושלים", חייל צעיר שאלמלא היה יורה בעצמו בראש לפני הכניסה ללבנון, ספק אם היה פוגש את ורד/לאה, שמגיעה לבית החולים שבו הוא מאושפז, ומבקשת לסעוד חייל פצוע. בין שתי הדמויות נשזר חוט של קרבה בלתי אפשרית. החוט הזה יוצר בהבזק נסי "ברית של דפוקים", הנוקטים פעולות סרבנות ההופכות אותן ללוחמי חירות. זהו רומן חברתי-פוליטי וגם אוטוביוגרפי שעיקרו: "דיוקן" האמנית כאישה צעירה. הוא פורש, באומץ וביושרה אמנותיים, פרשת חיים של נערה שתשוקתה הבלתי נלאית לגלות את האמת וליצור מאפשרת לה לזקוף גו וראש ולחלץ עצמה מן הביצה הטובענית שנולדה בה. הספר זכה בפרס ביאליק ל-2010 והיה מחמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר באותה השנה.
"סוסית" (2012), הוא נובלה קרקסית-קרנבלית, החושפת את המנעד היצירתי הרחב של איני, וגם כמה מן העקרונות העומדים בבסיס האג'נדה האמנותית שלה. במרכז הנובלה סיפורה המוזר של אלכסנדרה סאשה זית, הלא היא "סוסית": אישה צעירה שסבתה צוותה לה נחלה באזור גדרה, וכדי לממש את הצוואה הוא חוזרת לארץ משהות בת שבע שנים בטקסס, שם עבדה בנגרייה גדולה. בחווה נחשפת סאשה לסוד המשפחתי שלה: היא נצר לשלשלת ארוכה ומסובכת של זיווגים בין בני אדם, נשים וגברים, לבין… סוסים.
זוהי, לפחות למראית העין, אגדה רומנטית פוסט-מודרנית, משעשעת ועוקצנית. בבחינת גרסת-כיסוי מתוחכמת לאגדת היפה והחיה. אך, למעשה, זהו סיפור חתרני, היוצא חוצץ נגד העריצות של נורמות הזיווג המקובלות. גם כאן, כמו בספריה הקודמים, אפשר לומר כי איני מתייחסת לספרות כאל פעולת טרור: אקט אלים המבקש לפגוע באתרים הסמליים של החברה השמרנית, המוחצת, מאחורי מסווה של מהוגנות, כל צורת חיים שונה ואחרת. גם הספר הזה נכלל בחמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר (2012). ב-2014 ראה אור ספרה בת המקום שבו רומן קצר ושמו "בת המקום" ונובלה ושמה "ספרא" השונים זה מזה: "בת המקום" מספר על משפחה ענייה בפנסילבניה ואילו "ספרא" על נערה מהשוליים החברתיים הלומדת בבית ספר צפון תל אביב. אך לשתי היצירות השונות בתוכנן ובסגנונן יש גם מכנה משותף מובהק: הן עוסקות בשאלות עמוקות של זהות, שייכות, משפחתיות, הקרבה וקִרבה. ב-2017 ראה אור ספרה תשאלי בסדרת רוח צד (בעריכת יגאל שוורץ ודקל שי שחורי) המורכב מספרות יפה, קטעי תיעוד ופובליציסטיקה.
זכתה בפרסים רבים, בהם: פרס ורטהיים ופרס אדלר (1988), פרס היצירה של קרן תל-אביב (1993), פרס ברנשטיין למחזאות על המחזה "מי-אלמה" (2006) ופרס ניומן (2014). יצירותיה תורגמו לכמה שפות אירופיות וכן להודית.

אדלהייט, עמוס. "כמה דברים על לאה איני בערב לכבודה בבית עגנון 23 ביוני 2005". "עמדה" 17. 2007. 150-146; אדף, שמעון. "נגד אור הקונפורמיות העזה". "הארץ". 14.8.2009; יגיל, רן. "אשתורת והתקשורת – אשתורת והסיפורת". "עתון 77" 248. אוקטובר 2000, 11; נגב, אילת. "לחיות עם בעל מת". "שיחות אינטימיות". תל אביב: ידיעות אחרונות. 1995. 258-251; נוה, חנה. "הישראליות בין זיכרון השואה לשיכחתה: דור ראשון, דור שני בסיפורה של לאה איני 'עד שיעבור כל המשמר כולו"'. "ביקורת ופרשנות" 34. 2000. 145-115; סתיו, שירה. "'"סוסית"' של לאה איני: עלתה על הסוס". "הארץ". 15.2.2012; Shimony, Batya. “Resisting the Father’s Narrative: A Study of Lea Aini’s Vered ha-Levanon”. Prooftexts 32. 2012. 89-114.

שי רודין ויגאל שוורץ