
לשמירת הערך באיזור האישי, לחצו על הלב
שתפו את הערך:
זכויות היוצרים של התמונה
מתוך ויקיפדיה, רישיון נחלת הכללז'אנרים אופייניים
תחומי יצירה
פרסים
שפות יצירה
מעדכן/ת הערך
תמר סתר
תאריך עדכון אחרון: 2019-09-01 00:00:00
סופר
נולד בברלין, גרמניה. בהיותו בן שבע עלה לארץ עם אחיו במסגרת "עליית הנוער", והתחנך במוסדות ובמשפחות אומנות. למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בעל תואר מוסמך בהיסטוריה (1969), עבד כעורך וכמפיק בשירות הסרטים הישראלי. מ-1968 פירסם סיפורים קצרים, בעיקר בכתב העת "קשת". פריצתו הספרותית היתה עם פרסום רומן הביכורים שלו, "העשב והחול" (ספרית פועלים, 1978). הספר שהה חודשים אחדים ברשימת רבי-המכר וזכה לביקורות רבות, חלקן נלהבות ואחרות צוננות.
ברומן יש יסודות ביוגרפיים רבים, אך הוא בעיקר חקירה כמו-היסטורית, שבה מבקש עמנואל, המספר הבדוי, להתחקות אחר סוד עברו ולהבין את נטישתה של אמו. הוא חוזר ארבעה דורות לאחור ובוחן את השתלשלות הקללה המשפחתית דרך הביוגרפיה של נשות המשפחה. הדמות הראשונה בשרשרת היא סבתו, שנולדה כפרי ניאופים ונוצלה מינית על ידי אביה. היא בורחת מכפרה ונישאת ליהודי ומתגיירת, ועם תחילת מלחמת העולם הראשונה נוטשת את בתה, לוטה מרים, בבית הוריה ומניחה אותה לגורלה. חטא הניאוף וחטא הנטישה הופכים לכוח המניע את חייה של לוטה מרים ומשפחתה. היא יולדת ארבעה ילדים לשלושה גברים שונים ונוטשת אותם בזה אחר זה אצל שכנתה הגויה ובעלה איש המפלגה הנאצית. הילדים גדלים כעשבי בר, וכל אחד מהם נושא עמו בצורה שונה את תוצאות בגידת האם.
הנשיות, על פניה הארכיטיפיים השונים (האם, הרעיה, המאהבת, הזונה) ודרכי השפעתה על הגיבור, המשועבד לה באופן טוטלי, היא נושא רב-עוצמה, ששיץ חוזר אליו שוב ושוב. החפירה בעבר גם היא נושא קבוע בסיפוריו, ובמסגרתה הוא שב תמיד אל בגידת ההורים. מוטיב קבוע ביצירתו הוא תמונת ילד השוכב במיטתו ושומע מחדר הוריו את מלמוליהם, כשהם זוממים לחנוק אותו או לרצוח אותו בדרך אחרת.
ספרו השני, "ההזדמנות האחרונה" (1980), שנכתב לפני "העשב והחול" אך פורסם אחריו, כולל סיפורים קצרים וכמה נובלות בסגנון אלגורי-סמלני, לעתים סוריאליסטי. הקובץ לא זכה לאהדת הביקורת. ברוב הסיפורים העולם המסודר-לכאורה מוחרד על ידי סוג של טירוף, רצח, פריצות מינית ומופקרות. לאחר כישלונו של הספר שקע שיץ בשבע שנות שתיקה, שבעקבותיה באה פריחה מחודשת. בזה אחר זה פורסמו שלושה רומנים: "עד עולם אחכה" (1987) ו"שושן לבן, שושן אדום" (1988) ו"אבישג" (1989).
ב"עד עולם אחכה" מופיעים המוטיבים המוכרים של הגירה ושורשים חתוכים ושל נטישה על ידי ההורים השבים לאירופה, אל מחוז החפץ והגעגועים הנתפשים כאן כחסרי תוחלת. ב"שושן לבן, שושן אדום" מובא סיפורם של שישה ילדים עקורים, המגיעים לישראל מאירופה ונשלחים למשפחות אומנות בכפר פסטורלי; בכל אחד משלושת חלקי הספר מובאת וריאציה על אהבה אסורה, אפלה והרסנית, הנוגעת בגילוי עריות. סיפורם של הנערים מעלה על פני השטח, בקווים דרמטיים עזים, את המפגש הקשה של המהגרים לישראל של ראשית שנות המדינה עם החברה הוותיקה האטומה.
ספריו האחרונים של שיץ: "אבישג" (1989); "שבע נשים" (1995); ו"כמו נחל" (1997), נטועים פחות בעבר ובשורשים שמעבר לים וקשורים יותר לאקטואליה הישראלית. הם מורכבים ואינטנסיביים פחות מקודמיהם. "יומן הזהב" (1991) הוא ספר נוער המתאר קיץ במוסד לנערים. כאן עולים קווים אוטוביוגרפיים ברורים של הילדות במוסד, ובהם חשיפת הדרך שבה הצליח המספר, בן דמותו של שיץ, לשרוד בחברת הילדים האלימה: הוא הופך למספר סיפורים מבוקש ועקב כך נעשה חסין מפגיעה.
מבחינה סגנונית שיץ שייך לזרם האקספרסיוניסטי, המונחה על ידי העיקרון של העצמה וזעקה ריגושית. המציאות המעוצבת ביצירה אינה מבקשת להיות בעלת היגיון ריאליסטי אלא לחשוף את הנפש, את האני הפנימי המועצם, על חלקיו האפלים. לפיכך רוב האלמנטים הסיפוריים (וידוי, מכתבים, יומנים, נקודות מבט שונות) משועבדים לביטוי המצוקה האנושית במופעיה הריגושיים הקיצוניים, ולניסיון הנואש לשים קץ למצוקה הזאת. בסגנונו הוא קרוב ליורם קניוק, אף הוא סופר אקספרסיוניסטי מובהק, וכן למסורת הכתיבה הגרמנית ההיפר-ריאליסטית. בתכני יצירתו קרוב אליו דניאל כהן-שגיא. יצירתו מצטיינת במבנים ארכיטקטוניים מורכבים, בריבוי תודעות שדרכן משתקפים חלקים שונים בעלילה, לעתים תוך הארה מחודשת ושונה של אותם חלקי סיפור, וגם בעיצוב סצנות תיאטרליות מסוגננות, מרובות משתתפים, המוסיפות נופך פרודי-סרקסטי.
על ספרו "שושן לבן, שושן אדום", שתורגם לגרמנית, קיבל שיץ את פרס ברנשטיין (1988). כמו כן קיבל את פרס ירושלים לספרות יפה (1991). "העשב והחול" תורגם לצרפתית ולגרמנית ורוב יצירתו תורגמה לגרמנית בשנות התשעים. שיץ הוזמן פעמים רבות להשתתף בפסטיבלים ובערבי קריאה בגרמניה. בארכיונו במכון "הקשרים" באוניברסיטת בן-גוריון בנגב מצויים סיפורים, נובלות, טיוטות לאוטוביוגרפיה שכתב בשנת 1993, ורשימות שלו שטרם כונסו – חלקם לא ראו אור מעולם.
בשנת 1995 ראתה אור האוטוביוגרפיה שלו, "לב האבטיח", שאותה כתב בעברית. היא תורגמה לגרמנית ופרסמה בגרמניה בלבד. הוצאת Claassen, שתרגמה את רוב ספריו לגרמנית, הזמינה ממנו את כתיבתה. הוא מתאר בה את זכרונות ילדותו הספורים מגרמניה של אחרי המלחמה, כשחי בבית-היתומים היהודי בברלין בשנים 1948-1945, ואת זיכרונותיו ממושבת בית יצחק, שבה שהה כילד אומנה עם עלייתו ארצה מגיל שמונה עד גיל אחת-עשרה, ומפנימיית הנוער ניצנים, שם חי מגיל אחת עשרה עד גיל ארבע-עשרה.
שיץ מספר בה על מסעותיו השונים בגרמניה, שאותם ערך לעתים תכופות לאורך חייו הבוגרים: תחילה כתייר לאחר שירותו הצבאי, המבקר את אמו ואחותו שחיו בגרמניה, בהמשך כסטודנט לתואר שלישי שחי במינכן ובהיידלברג בסוף שנות השישים, ולבסוף כסופר שספריו מתורגמים לגרמנית, והוא מוזמן להשתתף בערבי קריאה ברחבי גרמניה, בשנות התשעים.
ב"לב האבטיח" שיץ אינו חוסך שבטו מן החברה הישראלית, ובייחוד מכיבושה את השטחים הפלסטינים, ועם זאת מטרתה היא ניסוח כתב-האשמה כנגד החברה הגרמנית, שלא השכילה לדעתו של המחבר, להפטר מן המטען האנטישמי שלה ולהכיר בעברה הנאצי. לעומת הסובייקט הגברי הפגוע והמעוּות המוצג בכל אחת מיצירותיו הבדיוניות, באוטוביוגרפיה שלו שיץ מציג דמות גברית חזקה, מהוגנת ואיתנה, שהצליחה להתגבר על המכשולים העצומים שההיסטוריה האלימה ומשפחתו הלא-מתפקדת, ובראשה אמו הנוטשת, הערימו עליה מילדותה.
בשנת 2016 ראה אור הקובץ "שעת החתולים" בעריכת יגאל שוורץ ומוריה דיין קודיש, ובו סיפורים קצרים של שיץ, שמקצתם ראו אור בעבר בכתבי-עת ובעיתונות, ומקצתם לא ראו אור כלל. גם בסיפורים אלה מוצג עולם קודר, כואב למגע, דקדנטי ומסואב חברתית. בסיפורים אלה שיץ מפנה את הזרקור אל קורבנותיו של עולם זה, כאשר לרוב בן דמותו של המחבר הוא קורבנו הראשי. הסיפורים נעים בין מגוון רחב של הוויות: רווקות ושוטטות, הווי צבאי-מדברי, הווי מושבה, הווי מוסדות נעורים, הווי שכונות והווי ירושלמי. בכל אחת מן ההוויות הללו שיץ מתאר את בגידתם של האנשים זה בזו, ואת התחושה הדטרמיניסטית שהאדם לא שולט במר גורלו. האדם בכל סיפוריו הוא אומלל, בוגד ונבגד והוא מעביר את קללת אנושיותו הפגועה לדור הבא. שיץ לא היה שותף להוצאתו לאור של הספר מאחר שבסוף שנות התשעים חלה במחלה דמנטית-ניוונית שהובילה לדעיכתו ולמותו שמונה-עשרה שנה לאחר שהתגלתה. בשנת 2018 פרסמה תמר סתר כי סבתו של שיץ מצד אמו, אנגלה רוהר, שאותה לא הכיר, היתה משוררת וסופרת שחיה בברה"מ מאמצע שנות העשרים של המאה העשרים וכתבה בגרמנית, בין היתר על חוויותיה כאסירה בלאגר. רוהר נכלאה בשל אזרחותה הגרמנית כאשר פרץ מבצע ברברוסה ביוני 1941. היא היתה חברה בתנועת דאדא, חברתו של רילקה וחוקרת במכון הפסיכואנליטי בברלין, טרם נסיעתה לברה"מ. חוקרת הספרות הגרמנייה ד"ר גזינה ביי פרסמה בעשור האחרון את שלושה כרכים של יצירותיה שכוללות רשימות, נובלות וסיפורים קצרים.
הולצמן, אבנר. "הזיכרון כקלידוסקופ: עיון ברומן '"שושן לבן, שושן אדום"' מאת דוד שיץ". "אהבות ציון". ירושלים: כרמל. 2006. 588-596; הלפרין, שרה. "על יצירתו של דוד שיץ". "מחקרים בספרות ישראל". ניו יורק: בית המדרש לרבנים באמריקה. 2003. 297-287; שוורץ, יגאל. "מטוטלת הכוח של דוד שיץ". "העשב והחול" (אחרית דבר). תל אביב: צד התפר, כתר. 1992. 216-209; —. "אופרה סריה? גרנדיוזיות וגבריות בסיפוריו של דוד שיץ". "דפים למחקר בספרות" 18. 2012. 207-189; בן בנימין, שרי. "שתי פניה של האישה: על המיניות והאימהות ביצירתו של דוד שיץ". חיבור לשם קבלת תואר מוסמך. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. 1994.
בתיה שמעוני
לינקים חיצוניים
ספרים/כתבי עת/עיתונים שהופיעו בגוף הערך
אבישג, ההזדמנות האחרונה, העשב והחול, יומן הזהב, כמו נחל, לב האבטיח, עד עולם אחכה, קשת, שבע נשים, שושן לבן, שושן אדום, שעת החתוליםספרים/כתבי עת/עיתונים מן הביבליוגרפיה
אהבות ציון, דפים למחקר בספרות, העשב והחול, מחקרים בספרות ישראל, שתי פניה של האישה: על המיניות והאימהות ביצירתו של דוד שיץתגיות חופשיות
אלימות, אקספרסיוניזם, הגירה, סוריאליזם, פגיעה מינית, צבא, שואה (ביוגרפיה), שואה (נושא יצירה)מידע כללי
הציעו תיקון, הוסיפו מידע חדש או תמונה
הערה חשובה
הלקסיקון מעודד שימוש נרחב במידע שבו למטרות לימוד ומחקר. לפיכך, אפשר להוריד ערכים ושאילתות מן הלקסיקון למחשב האישי בקלות ובכמה תצורות. נבקש כי בכל שימוש שהוא בערכים ובשאילתות שבאתר, יינתן קרדיט הולם לאתר ולמחבר/ת הערך.
בשונה מן הטקסטים שבלקסיקון, אין להעתיק או לעשות שימוש אחר בתמונות אשר באתר ללא הסכמה מפורשת מבעלי הזכויות עליהן.